האחיזה הישראלית בשטחים הפתוחים ביהודה ושומרון הולכת ונשמטת. המערכה הקשה על שטח C מתנהלת כבר כמה שנים. היעד הפלסטיני נקבע עוד בימי ממשלת סלאם פיאד, ומאז ההנהגה הפלסטינית כולה מגויסת להגשמתו. הרעיון פשוט: קו המחרשה, הבית והכביש יקבע היכן יעבור הגבול העתידי. היכן שהפלסטינים יקבעו עובדות בשטח יהיה קשה מאוד, בכל הסדר עתידי, לסובב את הגלגל לאחור. לכן, במקום להשקיע בסבבי משא ומתן מייגעים וחסרי תוחלת בבירות אירופה, ההישגים המדיניים של הפלסטינים יגיעו מהקרקע, בהתאם לסיסמת הציונות המעשית: "עוד דונם ועוד עז".
אולם בעוד הפלסטינים מנהלים את המערכה זה למעלה מעשור, ישראל יושבת בחיבוק ידיים. מבחינת הגורמים הרשמיים במשרד הביטחון, צה"ל והמנהל האזרחי, המערכה אינה מתחוללת. הנושא כולו מטופל כסוגיה של אכיפת חוק, תוך התעלמות מהשלכותיו המדיניות והביטחוניות. הכלים המשמשים אותם במלחמה הזו הם הכלים המשפטיים. כוח האדם דל, המוטיבציה נמוכה והתוצאות בהתאם. במערכת הפוליטית חלה התעוררות מסוימת, ועם הקמת ממשלת בנט־לפיד הוחלט להקצות תקציב ייעודי לטובת הנושא; אך גורמי המקצוע עוד מפטירים כדאשתקד.
כך, למשל, לאחרונה הודיעה המדינה לבג"ץ שחלק ניכר מהתקציב הייעודי למאבק יופנה בכלל לאכיפה נגד בנייה ישראלית בלתי חוקית. זאת ועוד, השבוע דווח שגורמים במשרד הביטחון ובמנהל האזרחי מתכוונים להשתמש בצו החשמל המתוכנן, שנועד לסייע להתיישבות הצעירה ביו"ש, כדי לחבר לרשת החשמל יישובים פלסטיניים בלתי חוקיים, שהוקמו כחלק מהמערכה שמנהלת הרשות נגד ישראל, וכעת יתרחבו ויתעבו באין מפריע.
וכך, בעוד הפלסטינים ממשיכים לכבוש את השטח, ישראל הרשמית לא רק אינה פועלת לבלום אותם אלא מסייעת להם בעקיפין. אם הדרג המדיני לא יתעשת, ולא יטמיע בגורמי המקצוע את ההבנה שזו סוגיה אסטרטגית, נתעורר בעוד שנים ספורות למצב בלתי הפיך. כל משא ומתן מדיני וכל מתווה להסדר ביו"ש יתחילו כשהצד הישראלי נמצא בנחיתות עמוקה לא רק במספר התושבים אלא גם באחיזה בשטח. זה לא חזון אפוקליפטי לעתיד, אלא מחדל נורא שמתהווה ממש מול עינינו.
חגיגות מוקדמות מאוד
פרישת ח"כ עידית סילמן מקואליציית בנט־לפיד רחוקה מלהיות מכה קלה בכנף הקואליציה. ראשיה ניסו אומנם "לשדר עסקים כרגיל" ביום רביעי השבוע, אבל גם הם יודעים היטב שממשלתם החלה לחשב את קיצה לאחור. 60 חברי כנסת באופוזיציה אינם מספיקים כדי להפיל את הממשלה או לפזר את הכנסת, אך הם בהחלט גוש חוסם בפני כל יוזמת חקיקה ממשלתית. חוק הגיור אאוט, הגבלת כהונת ראש הממשלה – לא בקרוב, חוק הפנסיות של גנץ ייתקע גם הוא סופית. כך יעלה גם בגורלן של שאר היוזמות היקרות ללב חברי הקואליציה. הדבק היחיד שמחזיק את הקואליציה הנוכחית, שהוא תקוותה של כל אחת מהשותפות לקדם את הנושאים החשובים לה, התפורר. ממילא, הקואליציה הגיעה לסוף דרכה מהר משרובנו הערכנו עד לאחרונה.
אז מה קרה? נדמה שנפתלי בנט, שהצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולהפוך לראש ממשלה כשהוא ניצב בראש סיעה של שבעה מנדטים בלבד, הסתחרר מאוויר הפסגות וכשל בתחזוקת ההישג. התעוזה והאומץ שהביאו אותו לעמדה הפוליטית הבכירה ביותר במדינת ישראל לא הספיקו ביום הקטנות הקואליציוני. בעודו מתווך בין פוטין לזלנסקי, זירת הקרבות בין שר הבריאות ליו"ר הקואליציה שלו עצמו נעלמה מעיניו. לתוך הסדק הזה חדרו בנימין נתניהו, יריב לוין ובצלאל סמוטריץ', ופצעו את שלטונו פציעה אנושה.
אי אפשר לא להשתאות מול ההישג הפוליטי של השלושה. אולם גם לאחר שיושלם המהלך וקואליציית בנט־לפיד תקרוס לנגד עינינו, שאלת המפתח "מה הלאה" תישאר ללא מענה. נתניהו יכול אומנם לפרק לבנט את הקואליציה, אך אינו יכול להקים ממשלה חלופית. לא בכנסת הנוכחית, ה־24, וככל הנראה גם לא לאחר שתפוזר ונלך לבחירות.
בכנסת הזו נתניהו כבר ניסה להקים ממשלה וכשל. היחיד שיכול להעניק לו את ראשות הממשלה, בני גנץ, אינו מאמין לאף מילה שלו. הוא גם פגוע ממנו אישית בעקבות הפרת הסכם הרוטציה. אין כל אפשרות מעשית אחרת להקמת ממשלה בראשות נתניהו. אבל גם הבחירות הבאות לא ישנו כנראה את המפה. שלושה סקרים פורסמו ביום רביעי במהדורות החדשות, ואף אחד מהם לא העניק לגוש נתניהו 61 מנדטים. למעשה, המשבר הפוליטי מעולם לא נפתר. הקמת ממשלת בנט־לפיד הייתה בגדר פלסטר, והפוליטיקה הישראלית שבה כעת לנקודת ההתחלה: תיקו בין־גושי חסר מוצא.
יו"ר יהדות התורה משה גפני נסוג אומנם מאמירתו על החלפה אפשרית של נתניהו בהנהגת הימין, אך למרות זאת כדאי להאזין היטב לדבריו שנאמרו מיד אחרי פרישת סילמן. בלי חישוב מסלול מחדש, במובן הארגוני וגם האישי, הימין לא ישוב לשלטון. הפלת ממשלת בנט היא החלק הקל במשימה. האתגר האמיתי, המורכב והקשה הוא הקמת ממשלת ימין אמיתית במקומה, ומהשגתו אנחנו עדיין רחוקים מאוד.
שמח להתבדות
לא בכל יום נאלץ כותב טור להודות מהר כל כך בכישלון תחזיותיו, אך לעיתים ההודאה משמחת. הגל השישי של הקורונה, שהכרזתי כאן על פריצתו לפני שבועות ספורים, לא הגיע. בטבלאות הנתונים נרשמה אומנם עליית תחלואה קלה, אך אף אחת מתחזיות האימים האפשריות שצוינו בטור לא התממשה, וכנראה גם לא תתממש בזמן הקרוב. מדינת ישראל קרובה הרבה יותר לנורמליזציה של הקורונה מאשר לגל נוסף. במצב כזה, דומה שהגיעה העת להפסיק להציץ מדי בוקר בנתוני התחלואה ולקבוע לפיהם את מצב הרוח.
הקורונה לא נעלמה מחיינו, וכנראה גם לא תיעלם בשנים הקרובות. היא תמשיך ללוות את המין האנושי ורבים מאיתנו יידבקו בה מפעם לפעם, אפילו בלי לדעת. אולם ממגפה אדירה שכל העולם מתאים את דופק חייו אל גחמותיה היא תהפוך לעוד מחלה, כמו השפעת. היא תהיה שם, מציקה וקטלנית במקרים נדירים, אך סדר היום האישי והלאומי לא ישועבד להתמודדות איתה. החיים יתנהלו לצידה בשגרה מבורכת. וכל מי שחי על פני כדור הארץ בשנתיים האחרונות יודע היטב להעריך עד כמה מבורכת היא השגרה.
ההכרזה על הנורמליזציה של הקורונה טרם הגיעה, אך היא כנראה קרובה. לכן ניתן ואף רצוי להתחיל בהפקת הלקחים, ובראשם התמודדותה של מדינת ישראל עם מצבי חירום אזרחיים. ישראל סיגלה לעצמה בכמעט 74 שנותיה יכולות התמודדות לא רעות עם מצבי חירום ביטחוניים. אין כמו מלחמה או אפילו מבצע צבאי מוגבל כדי להנכיח את היכולות של מערכת הביטחון. אולם בכל הנוגע להתמודדות עם מצבי חירום אזרחיים, המערכות הציבוריות מדשדשות הרחק מאחור. ההיערכות למצבי חירום אזרחיים נעשית בחובבנות, והאלתור והשליפות שולטים בכול. לדוגמה, תוכנית סדורה להתמודדות עם מגפה מפתיעה, שהוכנה ואף אושרה לפני כמה שנים, לא יושמה עם פרוץ הקורונה. במקומה אולתרו פתרונות חלופיים. המערכות תפקדו באופן בלתי יעיל, סכומי כסף גדולים הוצאו למטרות שאינן נדרשות, ותחומי פעולה שלמים טופלו באיחור רב.
גם היערכות איכותית למצבי חירום אינה יכולה לאיין את מרכיב חוסר הוודאות העצום שמלווה כל אירוע כזה, קצר טווח כרעידת אדמה עזה או ארוך טווח כמגפה. אולם גם בניהול של מצב כאוטי צריכה להיות שיטה. הקורונה נתנה לעולם הזדמנות מחרידה ומופלאה לתרגל התנהלות במשבר. אסור למדינת ישראל להחמיץ את השיעור הזה ולדלג עליו.
