פרישת ח"כ עידית סילמן מהקואליציה, כך נראה כרגע, תוביל בשלב כזה או אחר לפירוקה. הדברים יתבררו לאשורם רק בימים ובשבועות הקרובים, אבל לנושא שהביא את סילמן להודעת הפרישה שלה יש משמעות עמוקה יותר מאשר במישור הפוליטי. במישור העקרוני סילמן צודקת לגמרי; לרוב אזרחי ישראל חשוב לשמור על הצביון היהודי של המדינה. גם אם בביתם אינם זהירים במצווה קלה כבחמורה, עדיין חשוב להם שבמרחב הציבורי, שבתי החולים הם חלק ממנו, לא ייראה חמץ בחג הפסח. זה כבר לא רק עניין דתי, אלא חלק מהזהות היהודית של הציבור הישראלי. יתר על כן, קשה להבין מדוע אנשים שרואים בעצמם ליברלים, מתחשבים בזולת וערים לרגשותיו, כמו שר הבריאות ניצן הורוביץ, לא מכבדים את האחר, ועוד משתמשים בפסיקת בג"ץ בנושא כדי לתרץ את חוסר ההתחשבות שלהם.
אבל גם אם בעיקרון צודקת סילמן, כדאי גם לזכור את האמרה "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם". השאלה החשובה אינה מי צודק, אלא מה יגרום למי שמתעקשים על זכותם הפרטית לאכול חמץ בפסח במרחב הציבורי לכבד את הרוב, להתחשב ברגשותיו ובאמונותיו, ולוותר על זכויות הפרט שלהם. והתשובה היא ששום חוק, באשר הוא חוק, לא יביא אותם לכך.
הניסיון שרכשנו מאז קום המדינה מלמד שהכפייה הדתית אינה פועלת. אין חוק שיגרום למי שאינו חפץ בכך לשמור ולקיים את מצוות התורה, רק מכיוון שהחרדים והדתיים הצליחו להעביר אותו בכנסת. נהפוך הוא. הניסיון לכפות את מצוות התורה מעורר התנגדות ומביא לירידת קרנה וכבודה של תורת ישראל. הסטטוס־קוו המפורסם שנוצר עם קום המדינה הלך ונשחק בשנות קיומה, ולא רק בעקבות השתלטות בג"ץ על הציבוריות הישראלית; גם להתנגדות הטבעית שמעורר כל ניסיון כפייה יש חלק גדול בשחיקתו.
יש מי שמתעקשים להכניס חמץ לבתי החולים מתוך אדישות, חוסר התחשבות בזולת, או אפילו כדי להכעיס. אבל המניע העמוק להתנגדות לבדיקות בשערי בתי החולים הוא ההתנגדות לכפייה. כל אדם, ובמיוחד בן לעם ישראל, ער לחירותו הפנימית. הניסיון לכפות עליו דברים שאינם נובעים מתוכיותו מעורר בו התנגדות טבעית ובריאה.
אני יכול להעיד על כך מניסיוני הפרטי בענייני חמץ בפסח. זה היה הרבה לפני שחזרתי בתשובה. לפני חמישים שנה בדיוק, בפסח 1972, שירתי בסיירת אגוז. הפלוגה שלנו ישבה בקונייטרה, ברמת הגולן. לקראת פסח יצאה הוראה: אסור להכניס חמץ לחדר האוכל הפלוגתי בימי החג. אני חשתי שזהו ניסיון לכפות עליי דבר שמנוגד לאמת הפנימית שלי. התעקשתי. הודעתי שאני מתכוון להיכנס לחדר האוכל עם פיתה ולאכול אותה, ומוכן לשלם על כך כל מחיר שיידרש. וכך עשיתי. לא הייתי מוכן לוותר על חירותי.
דווקא התביעה העמוקה הזו לחירות והסירוב להתפשר עליה ולהשלים עם כפייה הביאו אותי בהמשך, אחרי שנים, להבין ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", ולחזור בתשובה. לימים הבנתי שבזכות ההתעקשות ההיא זכיתי לחזור בתשובה, ששני הדברים נבעו מאותו המקום.
אין טעם לנסות לכפות את תורת ישראל על מי שאינו חפץ בה. הניסיון מלמד שהדבר רק מרחיק אותו ממנה. אומנם יש נושאים שאי אפשר להתפשר עליהם, כמו ענייני נישואין וגיור שיש להם משמעות ישירה ביחס לדורות הבאים, ושבהם אסור לנו לחרוג מגבולות ההלכה, גם אם ראוי לחפש את ההקלות ולמעט בחומרות. אבל יש נושאים רבים שאינם כאלה, ובהם נכון להימנע ככל האפשר מכפייה דתית – למען התורה, מתוך הגיונה ושיקוליה, לא מתוך התפשרות עליה. הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים הוא אחד מהם.
סידורים מתאימים, כמו כלי אכילה מפלסטיק ושילוט מכובד שיפנה לציבור בבקשה להימנע מהכנסת חמץ בפסח, יועילו הרבה יותר משומרים שיחטטו בתיקי הנכנסים. רוב המואסים בכפייה הדתית ייענו ברצון לבקשה ויכבדו אותה. מתוך כך יש סיכוי שהם גם יבואו לכבד את תורת ישראל ואת נושאיה.
צריך להאמין בעם ישראל. התביעה הפנימית שלו לחירות, שגורמת לחלק ממנו להתנגד לחיטוט בכליו בכניסה לבתי החולים, נובעת מעצם נשמתו הישראלית. את החירות הזו אסור לדכא; צריך לטפח אותה. וגם אם בשלב הזה היא מובילה להתנגדות לתורת ישראל, בהמשך, מתוך בירור התביעה והבשלתה, היא תביא לכיבודה. חשוב להבין זאת, שהרי בין שהממשלה הנוכחית תיפול ובין שלא, הסוגיה תמשיך ללוות את הציבוריות הישראלית עוד ימים רבים.
