עידית שבה הביתה, נתניהו רוצה בחירות

עד לרגע זה ממש עושים בליכוד מאמצים גדולים לתחזק את ח"כ עידית סילמן ואת המהלך האחרון והמכריע שלה. החשש הגדול הוא שסילמן תישבר שוב ותחזור לימינה. אין סיכוי ריאלי לצעד כזה אבל בליכוד לא מסתכנים. אחרי שהבטיחו לה עולם ומלואו, ואחרי שרה"מ לשעבר נתניהו הפעיל עליה את כל קסמיו הידועים בשיחות לילה, הוא גם נעל אותה סופית בהפגנת הימין ביום רביעי בערב. "כל הכבוד לעידית סילמן שעשתה היום את הדבר הנכון", קרא נתניהו מול אלפי המפגינים. "כולנו מחבקים אותה בחיבוק חם ובשמחה גדולה. אנשים קמו הבוקר בשמחה גדולה ואור בעיניים, עידית שבה הביתה".

כל ההשמצות של נתניהו ושליחיו בתקשורת כלפי אנשי ימינה ובעיקר כלפי עידית סילמן נשכחו. פעילים שרצו ללעוג לה ולחבריה הושתקו בידי יריב לוין, איש הסוד של נתניהו. ח"כ קטי שטרית לא הפסיקה לשלוח לסילמן מסרוני תמיכה ועידוד, מתובלים בפסוקי תהילים. סילמן היא האוצר החדש של הימין האידאולוגי, הציונות הדתית והחרדים, ואף אחד לא מתכוון לבזבז אותו. אם וכאשר סילמן תצטרף לליכוד, היא תצטרך לפלס בעצמה את הדרך. יהיו לה ימים קשים אחרי תקופת השריון, אם תגיע לשם. אורלי לוי־אבקסיס, שפעם שוריינה בליכוד, צריכה להתמודד בפריימריז הבאים בליכוד, וזה סיפור לא פשוט בכלל.

בינתיים סילמן היא כלי במשחק המורכב של נתניהו. המהלך שלה מזעזע את הממשלה, ומכאן עומדות שלוש אפשרויות: בחירות חדשות; הקמת ממשלה חלופית בקדנציה הזו; או המשך המצב הקיים, של ממשלה חלשה ולא מתפקדת.

רוב מוחלט של חברי הכנסת מתנגדים לבחירות. הם רוצים להמשיך לכהן עוד שלוש שנים וחצי במקום לצאת לבחירות שאחריהן רבים מהם לא יחזרו לכנסת. בהפגנה ביום רביעי התחנן יו"ר ש"ס דרעי לאנשי ימינה ותקווה חדשה לקבל עכשיו את נתניהו כראש ממשלה, אבל אין לזה סיכוי. בליכוד היו מוכנים שגנץ יהיה ראש הממשלה ונתניהו ראש ממשלה חליפי, רק לא ללכת לבחירות. גם המהלך הזה מסובך.

ראש הממשלה לשעבר מכיר את המפה הזו היטב. הוא פנה בהפגנה "ללב ולמצפון" של יריביו וקרא להם להניח את המשקעים, אבל מכיוון שהוא לא יכול להיות ראש הממשלה בזמן הזה, הוא ישאף לבחירות – בניגוד מוחלט לאינטרס של רוב חברי הכנסת. לנתניהו אינטרס משלו. יש לו משפט על הראש.

כל ההשמצות כלפי סילמן כעת נשכחו. אם וכאשר היא תצטרף לליכוד, יהיה עליה לפלס בעצמה את הדרך

נתניהו מעולם לא ויתר על האפשרות לשנות את מהלך המשפט באמצעות כוח פוליטי. הוא מאמין בעוצמה פרלמנטרית וחקיקתית שתאפשר לו לשנות את כללי המשחק, ולהטות את הספינה ששטה בבית המשפט בירושלים לכיוון אחר. זה מה שהוא ניסה לעשות שוב ושוב כשהיה ראש הממשלה, ולשם כך גרר את כל המדינה לבחירות.

אנחנו הולכים לתקופה מטורפת. לפני הבחירות הבאות, יהיו כאשר יהיו, יאיר לפיד יהיה ראש הממשלה בתוקף ההסכם הקואליציוני הקיים. אם נתניהו לא יצליח להרכיב קואליציה, והסקרים מיום רביעי מראים שהוא יתקשה בכך, לפיד יוכל להיות ראש ממשלת המעבר חודשים ושנים. אין שום דבר טוב במציאות סוערת ולא יציבה שכזו, שרק תדרדר את המדינה לאחור, אחרי שכבר חשבנו על עולם פוליטי אחר.

גדר הקריצה

אחד המחזות המשונים בימים אלה נראה סביב הפרצות בגדר הביטחון. גדודים של חיילים הוסטו מאימונים לטובת פטרול לאורך הגדר, סלילים חדשים של תיל מונחים על הפרצות וזוכים לצילומים מכל זווית, עיתונאים נשלחים אל הגדר ומביאים תיעוד מחמש בבוקר וגם שיחות בלתי נמנעות עם פועלים פלסטינים שחוצים באין מפריע בדרך כלל, וגם בימים אלה. הם רק צריכים למצוא את הפרצה המתאימה.

הפיגועים האחרונים הפנו את תשומת הלב לעבר גדר הביטחון וחשפו שוב את המורכבות של ההפרדה בין הישראלים לפלסטינים. גדר הביטחון או חומת ההפרדה היא הסימבול. הגדר הפרוצה הזו מייצגת את הרצון לשמור על הביטחון אבל גם על חיי היומיום והכלכלה הישראלית והפלסטינית, את התלות ההדדית בין שני העמים, את מדיניות הקריצה וגם את טשטוש הגבולות בין הימין ובין השמאל בישראל בדרך למדינה הדו־לאומית שתקום כאן במוקדם או במאוחר.

גדר הביטחון הוקמה ב־2002 בעקבות האינתיפאדה השנייה, ועדיין לא הושלמה. הכוונה הייתה – ועדיין – הקמת 730 ק"מ של גדר שתחצוץ בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית ותמנע מעבר של טרוריסטים פלסטינים, בעיקר מחבלים מתאבדים. קרוב לתשעה מיליארד שקל הושקעו בגדר הזו, שעוררה מחאות והפגנות, בעיות תוואי ומובלעות פלסטיניות, וגררה עתירות לבג"ץ ופניות חוזרות ונשנות לבית הדין הבינלאומי בהאג נגד "גדר האפרטהייד".

העיקר בטענות היה שהגדר נוגסת באלימות בשטחים הפלסטיניים, מבודדת כפרים ושטחי מרעה עוד לפני שהוחלט על חלוקת השטח במו"מ מדיני. הבכיר הפלסטיני אבו־עלא, אחד היוזמים של הסכמי אוסלו, אמר באותם ימים ש"אנחנו בעד הגדר. אם היא הייתה עוברת על קווי ארבעה ביוני 1967 היינו מקבלים אותה ברצון, היינו אפילו עוזרים לישראלים להקים אותה. הגדר הזו על התוואי הזה רק עושה עוול לכולם".

הגדר אכן סייעה למנוע טרור, אבל איש לא רצה מלכתחילה להפוך אותה לחומה אימתנית עם מגדלי שמירה וחיילים שיורים בכל מי שחוצה, כמו בין הקוריאות. הגדר הזו הוקמה על מנת שיכרסמו אותה ואלפי פועלים פלסטינים יחצו אותה בבוקר ויחזרו לבתיהם בערב, וגם אם מאות מהם נשארים ללון בישראל, אפשר יהיה להעלים עין. הרעיון היה ועודנו לשחרר לחץ משני הצדדים. לספק לפלסטינים עבודה ופרנסה הכרחיות ולישראל ידיים עובדות.

וכך, הגדר הזו פרוצה כמעט לכל אורכה, מדרום חברון ועד צפון השומרון, והצבא בעצם מפקח רק על נקודות מסוימות ומשתנות בהתאם להערכות המודיעין, אבל לא סותם את רובן. האמת, מעולם לא הבנתי את הפועלים הפלסטינים שמגיעים למחסומים בשלוש לפנות בוקר ומחכים שם שעות בצפיפות נוראה כדי לעבור ולעבוד בישראל. מדוע הם לא נוסעים לפרצות האינסופיות הללו וחוצים את הגדר בנחת, ולפעמים אפילו מקבלים חיוך של הבנה מהחיילים שמפטרלים במקום.

העיסוק בגדר ההפרדה היה זניח והתעורר בעיקר בימי פיגועים. המחבל הפלסטיני שעשה את הפיגוע הנורא בבני־ברק לפני שבועיים עבר דרך אחת הפרצות, וגדודי התקשורת הוזעקו לטפל בגדר ההפרדה שוב. על הדרך שמענו גם את ההצהרות המנותקות של הפוליטיקאים וראשי הערים, שכמה מהם הודיעו כי אינם רוצים לראות את הפועלים הפלסטינים אצלם בערים. נו באמת, בלי הפועלים הללו כל הבניינים שנבנים היום יישארו שוממים, קבלנים ייתקעו בלי דירות, רוכשים יזעמו והערים רק ייסוגו לאחור. כולם יודעים את זה.

ח"כ אופיר אקוניס, איש הליכוד, אמר בתחילת השבוע כי "אי אפשר להילחם בטרור בדו־פרצופיות. לא יכול להיות שאין סגר על יו"ש ונותנים הקלות ברמדאן". עוד אמירה חסרת שחר. אנחנו מנהלים את החיים שלנו עם הפלסטינים בדו־פרצופיות כבר יובל. סגר על יו"ש ועצירה של הפועלים הפלסטינים מזיקים לישראל גם ברמה הביטחונית. רבבות הפלסטינים שחוצים את הגדר ועובדים כאן באופן בלתי חוקי, מרוויחים בסביבות מיליארד וחצי שקל לשנה, מעניקים יציבות לכלכלה הפלסטינית, מרגיעים משפחות שלמות ובולמים מתחים שמביאים להסלמה ביטחונית.

צריך רק להקשיב לראש אגף המבצעים במשטרה ניצב סיגל בר־צבי המתנגדת נחרצות לסגר. "אין סיבה לסגר. פועלים יכולים לצאת לעבודה. לא נכון למנוע את הדבר הזה, בטח שלא על רקע חודש רמדאן", אמרה בתדרוך לעיתונאים. פועלים פלסטינים שבאים לעבודה בבוקר וחוזרים בערב, ורובם כאלה, משתלמים למשק הרבה יותר מפועלים זרים, שאנחנו חייבים לשלם הרבה יותר על השהות שלהם כאן. אפשר להניח שרובם ככולם עוינים את ישראל אחרי עשרות שנות כיבוש, אבל אלה החיים.

מעבר לשיקול הכלכלי והביטחוני, המציאות שצפה בעקבות הפיגועים האחרונים, רק מצמצמת את הפערים שנותרו בין ימין לשמאל. הדילמה סביב גדר הביטחון, רמדאן, סגירת הפרצות ותגבור הגדודים מלמדים כי שני הצדדים רוצים לטשטש את הגבולות ולאפשר מעבר של פלסטינים. הימין האידאולוגי, בעיקר המתנחלים, מעולם לא היו בעד חלוקת הארץ. השמאל רואה במעבר של פלסטינים אמצעי הומניטרי, אפשרות ראויה לדאוג לשכנים מעבר לגדר ולבצר את הכלכלה הפלסטינית.

שני הצדדים מעודדים בעצם את כינונה של המדינה הדו־לאומית. הם לא מודים, אבל כולם יודעים כי בלי הפועלים הפלסטינים החיים באזורים שלמים בארץ משותקים. השבוע הסתובבתי במרכז העיר ירושלים. ראיתי מסעדות ובתי קפה שנסגרים מכיוון שאין מי שיחזיק אותם. העיר עבדה בחצי כוח. הגנים הציבוריים, הרחובות, בתי החולים, המוסכים, תחנות הדלק ומקומות העבודה האחרים נראו ריקים. הפלסטינים חגגו את רמדאן והיהודים פחדו לצאת מבתיהם בגלל הפיגועים.

בעוד שבוע־שבועיים החיים יחזרו למסלולם. הערבוב הדו־לאומי יימשך, כי זה האינטרס של כולם. איש לא מדבר על הפרדה, והסגרים, כפי שראינו, נחשבים אסון כלכלי. הממשלה הנוכחית, שיש בה גם מרכיבי שמאל, לא מנהלת שום מו"מ מדיני עם הפלסטינים מתוקף הסכם קואליציוני, והיום היא סופרת את הימים עד לפיזור הקואליציה. ממשלה ימנית־דתית־לאומית אם תקום רק תחריף את המצב, ובסוף נמצא את עצמנו חיים במשפחה ישראלית־פלסטינית אחת גדולה ולא מאושרת.