"מצב חדש שמצריך היערכות", כינה ראש הממשלה בתואר, נפתלי בנט, את הטרור שהכה בנו שוב. חלפו ימים ספורים, והנה מתברר שהמצב החדש הוא בעצם אשמת הממשלה הקודמת. "שנים רבות שמשטרת ישראל הורעבה", נאם ראש הממשלה, "הייתה גם הזנחה רבת שנים בכל סוגיית הנשק בחברה הערבית".
איך הממשלה הקודמת אשמה ב"מצב חדש"? טוב, סתירות מעולם לא הטרידו את בנט. ובאמת מעניין להיזכר בפעם קודמת שבה הטרור הרים את ראשו, בפיגוע ירי ברחוב דיזינגוף בתל־אביב בינואר 2016. נתניהו, ראש הממשלה דאז, דיבר נגד "הסתה אסלאמיסטית" במגזר הערבי ועל "נשק בלתי חוקי למכביר", וסיפר על גיבוש תוכנית לשיפור אכיפת החוק והריבונות ביישובים הערביים ובנגב.
בנט, שר החינוך דאז, הסתער בהתקפת נגד. "אני לא מטיל את האחריות לפיגוע בתל־אביב על המגזר הערבי", טען נגד נתניהו מעל גלי האתר, "רובו מנסה להיות חלק נורמטיבי מהמדינה". אז מי אשם? הממשלה! היא לא אוכפת את החוק, ו"לא השכילה לקרב אליה לאורך השנים את הרוב הנורמטיבי של הציבור הערבי בישראל". הפזילה הזו שמאלה, שכללה הכחשה של בעיות העומק במגזר הערבי והאשמת היהודים באלימות, הייתה אינדיקציה לכיוון האידיאולוגי ולאינטרסים של בנט, שדברר מסרים שאינם שונים מאלה של השר הנוכחי לביטחון הפנים.
במסגרת תפקידו כמערער הקואליציה הימנית, בנט גם הגיש הצעה מעשית להתמודדות. כדי לעצור את הטרור הרצחני, שנשען על מחבלים פלסטינים, הוא המליץ בישיבת הממשלה בפברואר 2016 דווקא להגדיל את מספר הפלסטינים המועסקים בישראל, מ־55 אלף ל־155 אלף. אכן כך, לצהלת השמאל, כדי לצמצם את הטרור, הציע בנט לתגמל את הפלסטינים ולהגדיל את הסיכון ליהודים ואת פוטנציאל הנזק של פעילי הטרור.
הדברים נשמעים אולי תמוהים למעטים שעוד נותרו תמימים. הרי בנט נחשב אז לסמן ימני. אלא שמדובר בעניין עקבי, שרק קהות חושים פוליטית טשטשה. מעקב אחרי התבטאויותיו בנושאי ביטחון מעלה שבאופן עקבי בנט מדבר על מחשבה "מחוץ לקופסה", ואז שולף התבטאויות ומסרים מהתווך שבין יש עתיד למרצ.
העשור של שלטון הימין לא היה מושלם. הממשלה הצליחה בעיקר לסור מרע, אבל יכלה לעשות הרבה יותר טוב. הממשלה הנוכחית סרה מטוב ועושה הרבה רע
כך למשל קרא בנט בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי ב־2016 "לפתוח לעזתים אפיקי חיים", עם "בקרה ביטחונית נכונה". תוכניתו המבצעית ביחס לעזה ב־2019, בתקופה של מתיחות בגזרה, הייתה "כתישה אווירית" ו"אף חייל לא נכנס" – גישה רופסת, חיקוי מדויק של רעיונות בוגי יעלון. בנט אף דיבר לא אחת כחסיד אג'נדת "זכויות האדם" ומערכות הערכים הפרוגרסיביות שהשתלטו על צה"ל. כך למשל ב־2017: "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם… בשם המוסריות הזאת גם נפלו חיילים, כולל במבצע צוק איתן, ואנחנו חייבים לעמוד בסטנדרטים האלה". כולנו בעד מוסר, אלא שהימין נוהג להטעים שצריך להיות מוסריים גם כלפי חיילי צה"ל, ולא ראוי לסכן את חייהם על מזבח "עמידה בסטנדרטים" פרוגרסיביים.
אפשר להאריך כאן עוד הרבה, כפי שעשיתי כאן בעבר בנושא המנהרות במבצע צוק איתן ובאתר "מידה". בנט התבטא לא פעם בסגנון ורטוריקה ימניים בנושאי ביטחון, אבל תוכן דבריו ותפקודו בפועל היו במתחם שיאיר לפיד וניצן הורוביץ יכולים לחוש בו בנוח. גם כשר בכיר בממשלות הימין בראשות נתניהו הוא דברר את השמאל ופגע באחדות הימין ובממשלה, כשמול עיניו האינטרס הפוליטי המיידי שלו.
זו לא הכלכלה, טמבל
הממשלה הנוכחית, שעומדת כולה על הישגי העשור של ממשלות הימין בראשות נתניהו – כך ביחסים בינלאומיים, כך בכלכלה וכך בביטחון – זורה את כל ההישגים הללו לרוח. בזמן שהיא עושה זאת היא נוהגת, במקיאווליזם אופייני, להאשים בכשליה האסטרטגיים את הממשלות ההן. כך גם בנט, שלמרבה המבוכה היה שר בכיר באותן ממשלות; כבר אמרנו, סתירות מעולם לא הטרידו אותו.
העשור של שלטון הימין בוודאי לא היה מושלם. הוא הצטיין ביחסי חוץ, אבל בביטחון, כלכלה ותחומים נוספים, ממשלת הימין הצליחה בעיקר לסור מרע, אבל יכלה והייתה צריכה לעשות הרבה יותר טוב. לעומת זאת, הממשלה הנוכחית בעיקר סרה מטוב ועושה הרבה רע. היא מפקירה אינטרס לאומי אחרי אינטרס לאומי, ואז מסתכלת לציבור בעיניים ומשקרת לו בלי להניד עפעף.
מהי האמת בעניין הטרור הערבי־ישראלי? האמת היא שאכן יש בעיות רוחב ועומק במגזר הערבי, בעיקר המוסלמי. רובו, מעידים הסקרים, עדיין מסרב להכיר בישראל כמדינה יהודית. אחרי עשרות שנים של חיים יחד, הוא עדיין מבוצר ברובו מאחורי חומות מגזריות של סוציאליזציה נבדלת ומערכות פוליטיות וחינוכיות עצמאיות.
הבעיות של המגזר הערבי הן בעיקר פנימיות ופוגעות בראש ובראשונה בו עצמו. הן כוללות אלימות, פשיעה, שחיתות מקומית, תעסוקה נמוכה, מעמד אישה נמוך ועוד, בממדים נרחבים ומטרידים. ועוד אמת: בסביבה שכזו קשה מאוד לשנות את הכיוון ולהשליט חוק וסדר. הציבור הערבי אוטונומי מאוד; זו דרישתו, זה המצב שיצר, וזו גם קללתו. העצמאות הזו הפכה כר פורה לא רק לפשיעה פלילית ואנרכיה, אלא גם לפשיעה לאומנית וטרור. ההקשר האמיתי של בעיות המגזר הערבי איננו תיאוריות מופרכות על מצב כלכלי או בדיות על היעדר זכויות, אלא הקשר תרבותי, דתי ולאומי.
הערבים בהחלט יכולים להתרומם ממצבם ולהשתלב במדינה, אבל לשם כך הם צריכים להפסיק לתלות את האשמה במצבם בממשלה, ולהיפטר משנאת היהודים והמדינה. מי שיבחנו את עצמם ביושר וירצו ברפורמה, יזכו ליד יהודית מושטת לעזרה ושלום – בימין הרבה יותר מאשר בשמאל. מדוע? משום שהשמאל, כמו בממשלה הנוכחית, נוטה לתמוך ולהזדהות דווקא עם הרדיקלים, שמנציחים ומחריפים את הבעיות. הימין, לעומת זאת, מחפש את הפרגמטיים, המתונים והמפוכחים.
לשיפור מצבם של ערביי ישראל יש שלל רעיונות, פתרונות ותקציבים. אך דבר לא יהיה משמעותי כל עוד ממשלת השמאל תמשיך להכחיש את המציאות, לספר בדיות על ציבור נורמטיבי אוהד המדינה, ולעודד רדיקלים. את האמת הברורה הזו אל תצפו לשמוע מבנט. בניגוד להאשמת נתניהו והימין, היא פוגעת באינטרס הפוליטי שלו, שאותו הוא מבכר בהתמדה. למצער זה בוודאי איננו "מצב חדש".
