ראיתי את הצפיפות ברכבות היוצאות מאוקראינה ואת תמונות ההמתנה בתחנות בקור האירופי; את תמונות המתבוססים בשלג בהליכה רגלית מתישה כדי לחצות את הגבול. אנו אומרים לעצמנו שהדברים נוראים, ואפילו היו שאמרו שהתמונות מזכירות את השואה.
אבל אז הסתכלתי בתמונות מהשואה ההיא, והשוויתי לתמונות מהטרגדיה של האוקראינים, וראיתי את ההבדל. אלה ואלה אומנם מתבוססים בשלג, אבל בטורים הארוכים של היהודים צעדו ילדים וסבתות עם ידיים למעלה, כשהם מוקפים בגרמנים עם רובים כדי שאף יהודי לא יימלט מגורלו במשרפות. ההבדל הוא שהיהודים ההם לא זכו לחצות גבולות אל מקום מבטחים כי הגרמנים לא נתנו להם להימלט.
למען האמת, גם לא היה מקום מבטחים עבור אלה – המעטים – שכן הצליחו להימלט מידי הצוררים. כי לא היה להם לאן להגיע. הארץ המובטחת וחופיה היו חסומים על ידי הבריטים, ולכן, רובם הגיעו אל תאי הגזים.
לעומת זאת, היום אף אחד לא מתכוון להשמיד את האזרחים האוקראינים באירופה, להבדיל ממה שעשו הגרמנים ושותפיהם ליהודים. ולהבדיל מאז, שערי ארץ ישראל המובטחת נפתחו עם הקמת מדינת היהודים. ליהודי העולם יש מקום מבטחים, יש להם לאן להגיע בעת צרה.
מאז הקמת המדינה גופים ממלכתיים וארגוני מתנדבים עוסקים בהצלת יהודים, לפעמים בדרכים חשאיות מארצות מצוקה וארצות אויב. על פי הכלל "ישראל ערבים זה לזה", משלחות יוצאות כעת ממדינת היהודים לאוקראינה, להביאם הביתה. גם אם עד היום בעיני חלקם הוא לא היה "הבית".
*****
בדור גאולה אנו חיים.
אם עדיין ספקניים אתם, אני מציג בפניכם שוב את התמונות בהם היהודים מתבוססים בשלג מוקפים גרמנים, ולעומתם תמונות (שהתגלגלו בין הלוחמים במשפחתי) בהן רואים יהודים צועדים שוב בשלג. אבל הפעם אלו מיטב חיילינו ממיטב הסיירות שמתאמנים בחרמון כדי להיות מוכנים להשיב מלחמה בהרים הצפוניים אם נצטרך לכך, ובכך לאבטח אותו מפני פעילות טרור כלפי מטיילים וגולשים בהר הלבן הצפוני.
בין תמונות הלוחמים אני מזהה את אחייני. שמו כשמי, מאיר – כשם סבא מאיר יוסקוביץ', מהעיירה בלכאטוב שהובל בשלג עם בני משפחתו בחורף הפולני לאושוויץ. רק בת יחידה, בלה, שרדה בגיל 14 את המוראות. אימי זכרונה לברכה, שממנה יצא דור התקומה. נכדים ונינים ביחידות מובחרות.
כמה סמלי הוא ההווה וכמה מלא תקווה עתידנו.
