פגשתם פעם זוכה פרס נובל? הכי קרוב שאני הגעתי: נכנסתי לאולפן טלוויזיה רבע שעה אחרי שעדה יונת התראיינה בו. נו, ההיא מהריבוזום. מצטער, זה לא שאני מזלזל, פשוט לא הבנתי ולא אבין מה זה ריבוזום. בכלל, אני חושב שצריכה להיות קטגוריית פרס נובל לאנשים פשוטים שמבינים על מה ניתן פרס נובל. איזה מרשים זה פרס נובל, אה? חוץ מפרס נובל לשלום, שזה קצת "מדעי הרוח" של הנובל, וכולנו יודעים מה שווה תואר במדעי הרוח.
לא משנה – השבוע, ככה בלי שהרגשתם, ד"ר זמרי הייתה בעוד כנס מדעי, הפעם בברצלונה. איכשהו תמיד הכנסים שלה במקומות מוכרים וכיפיים. אף פעם היא לא אמרה לי "איזה באסה, בחודש הבא יש לי כנס במוגדישו". בכל אופן, באחד מימי הכנס סידרה לעצמה ד"ר זמרי ארוחת צהריים עם זוכה פרס נובל לרפואה. את הפגישה היא סידרה עוד מהבית. ראינו יחד טלוויזיה, ולפתע היא קיבלה הודעה בטלפון, פתחה אותה, והתחילה לקפץ ולצרוח בבית למרות שהילדים ישנים. נבהלתי כי שמחה פתאומית זה דבר ממש מבהיל, ושאלתי אותה בכמה זכינו.
היא שאלה "מה?", והבנתי שאני הולך לעבודה מחר ולא זכינו בכלום. רק אחרי שנרגעה קצת היא סיפרה לי שהיא השיגה פגישה עם זוכה פרס נובל ממש נחשב, שאולי יסכים לעשות איתה ועם החבר'ה שלה סוג של שיתוף פעולה. אמרתי לה שזה מדהים בעיני, אבל מה זה אומר בכלל "זוכה פרס נובל ממש נחשב"? יש זוכי פרס נובל "סתם"? כאילו, כמה חכמה אשתי שאשכרה יש לה זוכי פרס נובל שהיא מעריכה יותר מאחרים?
לא משנה – בקיצור, הייתי בחנות לאביזרי רכב כששירן שלחה לי תמונה שלה מברצלונה יחד עם זוכה פרס נובל לרפואה, ורבתי עם מוכר שלא חיבב אותי במיוחד על השאלה למה אני חייב לקנות שני שטיחוני רכב. אני מבין שיש לו רק אריזות זוגיות, אבל נהרס לי רק אחד. הפער האקדמי בין שתי הסיטואציות הביא אותי לבחון את חיי מחדש ולקבל החלטה: אני, יותם זמרי, שברשותי 87% תואר ראשון בתקשורת, הולך אחרי שנים רבות, לעשות את הצעד ולהירשם לאקדמיה לשם השלמת התואר.
מסלול לעצלנים
הבעיה היא שאני אפילו לא בטוח שאם יהיה לי תואר זה יצמצם את הפער האקדמי ביני ובין ד"ר זמרי. עכשיו, כשאני נטול תואר, יש מצב שאנחנו בכלל לא באותה קטגוריה, אנחנו מלפפונים ותפוחים, אי אפשר להשוות בינינו. אבל אם אשלים את התואר, פתאום שנינו אקדמאים. אולי אז העובדה שהיא למדה איזה 11 שנה מקצוע אמיתי, לא "תקשורת", תבלוט קצת יותר.
אחרי התחבטויות החלטתי ללכת על זה בכל זאת. פחות בגלל שירן, יותר בגלל אמא. כבר חמש שנים היא יושבת לי על הווריד בנסיון לשכנע אותי לסיים כבר את התואר המזופת הזה. היא לא אמרה "מזופת", זה אני שעידנתי. אז התקשרתי לאוניברסיטה. בשלב הזה אתם בטח שואלים: "תל־אביב, ירושלים או בר־אילן?". אז זהו, שהפתוחה. לא שאני מזלזל חלילה, בעיניי סטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה צריכים לקבל פרס נובל למשמעת עצמית. לא קל להתמיד באוניברסיטה שאשכרה קוראת לעצמה "פתוחה" ומזמינה אותך לברוח בכל פעם שאתה משתעמם.
אחרי כמה דקות המתנה ענתה לי מוקדנית נחמדה ושאלה איך תוכל לעזור. סיפרתי לה שאשתי דוקטור ואני רוצה לצמצם פערים, אז אני מעוניין להשלים את התואר. היא צחקה קלות – לא יודע אם בגלל הבדיחה או בגלל המחשבה שלי שתואר עלוב במדעי החברה בהדגשת תקשורת יצמצם את פער. היא לקחה כמה פרטים אישיים, בדקה במחשב וחזרה אליי עם הנתונים. "חסר לך קורס מתקדם אחד, קורס בחירה אחד ושתי עבודות סמינריוניות. למה תרצה להירשם?"
הרגשתי כאילו אני במסעדה, אז שאלתי אותה על איזה קורסים היא ממליצה ואם אפשר לשמוע על המיוחדים שלהם. היא פחות זרמה עם האנלוגיה, ושאלה אם ארצה לעבוד ליועץ אקדמי כי היא רק אחראית לרישום עצמו. אמרתי לה שאשמח. עברתי ליועץ, והוא שאל אם ארצה לסיים הכול בסמסטר אחד. אמרתי לו ששריר הלימוד שלי די רפוי והייתי שמח להתחיל בקורס אחד לסמסטר. הוא אמר "אז תגיד שאתה מחפש מסלול לעצלנים", או שסתם שמעתי את זה בראש. בקיצור, אחרי שיחה של עוד עשר דקות ו־1,500 שקל. נרשמתי לקורס. אני רשמית, שוב, סטודנט.
מה זה פסידו בכלל
אחרי כמה ימים הגיע אליי בדואר כרטיס הסטודנט שלי. במקום של התמונה היה בחור צעיר ממני בשמונה שנים שנראה קצת כמוני רק רזה יותר ועם הרבה פחות מחויבויות. חיכיתי שד"ר זמרי תגיע הביתה, הכנתי לה קפה, וזרקתי את תעודת הסטודנט לפניה. היא הביטה בה כמו נהג פורמולה 1 שמסתכל על יונדאי i10. "כל הכבוד שנרשמת, מאמי", היא הפטירה לעברי בהתלהבות מזויפת. לא נתתי לה להוריד לי את מצב הרוח. נגמרו הימים שרק את מחזיקה פה בתארים אקדמיים בבית הזה, גברת. עוד מעט נוכל לשבת שנינו יחד במרפסת ולנהל דיונים פסידו־מדעיים על זה שאין לי באמת מושג מה אומרת המילה "פסידו".
אמרתי לה שהסמסטר מתחיל בקרוב, והיא תצטרך לתת לי קצת יותר זמן ללמוד. היא אמרה שבכיף, ושאלה אם תספיק לי חצי שעה. אמרתי לה שאני לא מוכן שבבית הזה יזלזלו ככה באדם שאו־טו־טו מחזיק בתואר ראשון, ושוקל לחרטט שהוא מתעניין בתואר שני.
השבוע הגעתי להרצאה הראשונה שלי במסעי לעבר התואר. הקורס שבחרתי, למרבה האירוניה, הוא "יריבים או שותפים – יחסי דמוקרטיה ותקשורת" – נושא שיש לי תשובה אליו, במקרה. בעוד כמה חודשים אסיים את הקורס ואשלים את מה שנותר לי, ואז ד"ר זמרי כבר לא תוכל להתנשא פה בטורים עם האקדמיה הזאת שלה. גם בעלה יישא על כתפיו הצרות תואר אקדמי. אמנם לא תואר מרשים, או חשוב, או במקצוע אמיתי, אבל היי, תואר זה תואר. הבנת את זה, דוקטור?
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
