הנדסת תודעה: אין דבר כזה "טרור בודדים"

הפרסונליזציה של הסכסוך היא כניעה למעשה לטרור. הגיע הזמן להתחיל לשנות את השיח

הפיגוע הרצחני בבאר שבע עוד התנהל כאשר מיהרו בתקשורת להגדיר אותו כ"טרור יחידים". דקות בודדות לאחר סיום האירוע התבשרנו כי המחבל הוא קיצוני שפעל לבדו ועוד הודגשה חריגות שיוכו כתומך "דאעש". מהו הדחף הזה, החיפזון, לפסוק כי מדובר במחבל "בודד"?

כבר כמעט עשור שבים ואומרים לנו גורמי הביטחון, פוליטיקאים ופרשנים שונים, כי המחבלים הרוצחים בנו – הם יחידים. כמה יצירתיים אנחנו יודעים להיות בתיאור התופעה ה"יחידאית": "טרור בודדים", "טרור הסכינים", "אינתיפאדת הילדים" ועוד ועוד הגדרות מומצאות. מדינת ישראל מסרבת להביט למציאות בעיניים, מרוב יחידים לא רואים את יער הטרור. זוהי אינה תופעה חדשה, מחודש ספטמבר 2015 ועד לאוקטובר 2016 התבצעו מאות אירועי טרור בהם נפצעו עשרות ונרצחו 47 ישראלים ו- 3 זרים. דווקא אז, בתוך הרצף הבלתי פוסק של מרצחים רבים, נולדה הגדרת "היחידים". הסמנטיקה הזו אינה מקרית, היא מקפלת בתוכה הנדסת תודעה שתפקידה, בראש ובראשונה, לערער על צדקת הדרך הציונית ולשדר מסר מורכב, כביכול, של "סכסוך מאוזן" שיש בו "קיצוניים משני הצדדים".

"בחסות המלחמה באוקראינה חמקה העובדה שהיו 8 פיגועים החודש", כתב פרשן ערוץ 12 – עמית סגל, בתגובה לפיגוע. ובכן, בשנה שחלפה בין 2015 ל- 2016 לא הייתה מלחמה באוקראינה וגם אז חמקה מאיתנו העובדה שנרצחו פה 50 איש. הפרספקטיבה מאפשרת לנו להבין טוב יותר את העבר, השאלה היא האם אנחנו מצליחים ללמוד ממנה משהו על העתיד? לצערי הרב, התשובה לשאלה זו היא שלילית. הרי גם אם יתרחש מחר, לא עלינו, פיגוע דומה אנחנו נספר לעצמנו שזה "מקרה יחיד" של חיקוי של "המקרה היחיד" מאתמול.

הגיע הזמן שנתחיל לשנות את השיח. לא עוד "סכסוך" אלא "מלחמה על הבית", לא עוד "מפגע בודד" אלא "רוצח לאומני".

הפרסונליזציה המסוכנת הזו יותר משהיא פוטרת את הפוליטיקאים וכוחות הביטחון מעשייה, היא מסכנת אותנו, האזרחים, בהגנה על עצמנו. חיסול המחבל בפיגוע בוצע ע"י שני אזרחים שהיו חמושים באקדחים אישיים ברישיון. שניהם ביצעו את חובתם האישית והציבורית ועל כך ראויים לכל שבח. יחד עם זאת, ההיסוס של אחד היורים מעלה תהיות רבות שקשורות קשר ישיר לרוח התקופה ולפרסונליזציה של הטרור. שכן, מערכת המשפט שלנו בוחנת כל אירוע במשקפים של סכסוך פרטי בין היורה (המתגונן) לבין "המפגע היחיד". המניע הלאומני של הרוצח לא רלוונטי, הרצון שלו להרוג כמה שיותר יהודים לא בא לידי ביטוי בשום אופן. הדבר חמור שבעתיים, כאשר שומעים קצינים בכירים, במערכת הביטחון בכלל ובמשטרה בפרט, אשר אינם מבינים עד הסוף את הוראות הפתיחה באש. אלה חוזרים ומדגישים: "אם נשקפת סכנת חיים ליורה הוא רשאי לבצע ירי". בכירים אלה מספרים לנו רק חצי מהוראת הפתיחה באש. החלק שני מדבר על כך שגם אם נשקפת סכנה חיים מיידית לזולת, מותר השימוש בנשק. ובלשון החוק: "השימוש בנשק לעבר אדם מותר, כאשר הוא דרוש באופן מיידי לשם הגנה על היורה או זולתו מפני תקיפה שלא כדין, שצפויה ממנה סכנה מוחשית לחיים".

השימוש בנשק אישי הוא להגנה עצמית ולהגנת הזולת. ההבנה של כל אוחז נשק (ברישיון) במדינה צריכה להיות כזו שהוא מגן על עצמו, ולא פחות חשוב מכך גם על הסובבים אותו. מערכת הביטחון בנויה להתמודד עם התארגנויות עויינות, אבל לא עם תודעה לאומנית. את הלחימה בתודעה הלאומנית יש לנהל במישור התודעתי אזרחי ומישור זה מתחיל בשיח, חינוך ואמונה בצדקת הדרך. במישור הפרקטי, היות ואי אפשר להעמיד שוטר בכל פינת רחוב, יש לחמש כמה שיותר אזרחים בנשק אישי. שלב מקדים לכל אלה הוא הבנת הבעיה איתה אנחנו מתמודדים, והבעיה הזו היא לגמרי לא פרסונלית – היא לאומית כללית.

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.