שנות השמונים היו השנים המטורפות ביותר שעברו על הכלכלה הישראלית. האינפלציה בארץ עלתה בקצב מסחרר של יותר ממאה אחוזים מדי שנה, ובשנת 1984 שיעור האינפלציה עמד על 445%. (המשמעות היא שמוצר שעלה מאה שקלים בתחילת ינואר, בסוף דצמבר מחירו הגיע ל-445 שקלים! קנייה רגילה בסופר הגיעה למאות אלפי שקלים ואף יותר. קשה לתפוס). השקל איבד מערכו ומדינות זרות לא סחרו בו, ותקציב המדינה היה בגירעון חמור. עליית המחירים הובילה לכך שישראלים רבים לא סגרו את החודש ונקלעו לחובות. בסופו של דבר, בשנת 1985 הממשלה יזמה תכנית לבלימת האינפלציה באמצעות קיצוצים נרחבים והחליפה את המטבע 'שקל' ב'שקל חדש' שערכו היה שווה לאלף שקלים ישנים לש"ח.
בימים הטרופים של שנת 1984, להקת "הכל עובר חביבי" יצאה במופע חדש לציון עשור של פעילות. הלהקה, שכללה את הסולנית שלומית אהרון ואת יובל דור, קיקי רוטשטיין ועמי מנדלמן (שמוכר בתור "ההוא עם השפם") הייתה ידועה בהרמוניה קולית מיוחדת וזכתה להצלחות רבות בפסטיבלים ובמצעדים ברדיו. נעמי שמר חיבבה מאוד את ההרכב, שכבר הופיע עם שירים שלה קודם לכן, ולכבוד המופע היא כתבה שיר חדש שהפך ללהיט גדול.
האורח – הכל עובר חביבי
"אם בשער יש אורח
שנחת מעבר ים
מה נציע לאורח
בבואו משם?
טנא ירוק, פרח לבן
יין אדום, פת במלח
זה מה שיש
שב איתנו כאן.
שב איתנו, זה הבית
תריס פתוח למדבר
שב איתנו כבן בית
לא כהלך זר.
טנא ירוק...
והלב הזה הפתי
שאף פעם לא יחכים
שוב נדלק ושוב הריע
אל המרחקים.
טנא ירוק…"
(מילים ולחן: נעמי שמר)
המילה "ארוחה" קשורה בצורה לשונית למילה "אורח". כאשר מגיע אורח אל ביתנו צריך להביא לו ארוחה טובה ולדאוג לו, אבל משום מה נעמי שמר מגישה לאורח שלה שי צנוע מאוד – טנא ירוק ובו פרח, יין וגם פת במלח. הביטוי "פת במלח" לקוח ממסכת אבות, שם הוא מתואר כמזון הכי פשוט ודל. נעמי שמר הכירה את מסכת אבות אבל למרות זאת היא בחרה להלחין את השיר כך שהמילים "פת במלח" הן המודגשות ביותר בפזמון, ושרים אותן בקול גדול, כאילו הלחם הגרוע הזה הוא מקור לגאווה.
אין ספק כי האורחים עליהם כתבה נעמי שמר הם עולים חדשים המגיעים למדינת ישראל, והפזמון הוא "חבילת הקליטה" שהם מקבלים בימים של שפל כלכלי. קליטת עלייה אינה זכות – היא חובה, ואפילו אם "פת במלח זה מה שיש" זה מה שעלינו לתת. ולמרות שזו ארוחה שאינה מפתה כלל, בכל זאת הלב ה"פתי" נדלק, ומריע אל המרחקים כמו קורא לאורחים נוספים לבוא!
בפרשת ויקרא מופיעים הציוויים על הקורבנות. באופן כללי ניתן לחלק את הקורבנות לשני סוגים – קורבנות נדבה, שאותם מקריבים אנשים שמרצונם החופשי מבקשים קרבת אלוקים, וקורבנות חובה שאותם צריך אדם חוטא להקריב ככפרה על עוונו. אחד הקורבנות ששייך לקבוצה השנייה נקרא "קורבן עולה ויורד", שהוא קורבן שמביא אדם שחטא באחד מתוך רשימת חטאים ספציפית. מה שעולה ויורד בקורבן הזה הוא המחיר. אדם עשיר צריך להביא קורבן יקר – שעירת עיזים או כבשה, עני מביא שני תורים או גוזלים ואילו עני מרוד מביא קורבן מהצומח בלבד – מנחת שעורים.
אנחנו מכירים היטב את העיקרון שניסו נביאי ישראל ללמד אותנו – לקב"ה אין צורך בקורבנות, מה שחשוב הוא כוונת הלב. קורבן המנחה, המוקרב כנדבה, נועד להיות קורבן פשוט ויומיומי של הודאה תמימה לאל. אבל בקורבן חובה, קורבן שמגיע לאדם כעונש, יותר קשה להבין מדוע ישנה התאמת תעריף לא שוויונית. פקח חנייה שמשאיר דו"ח על מכונית לא בודק אם מדובר בטרנטה ישנה או רכב חדיש – על עבירה זהה אמור להיות קנס זהה לכולם.
עלינו לזכור שהחטאת הוא אמנם עונש, אך יש לו מטרה נוספת – כשאדם חוטא ומתרחק מאלוקים, תפקידו של הקורבן הזה הוא לקרב אותו ולהיות זרז לחזרה בתשובה. כאשר יש רצון אמיתי ליצור קרבה, לא משנה מה בדיוק יהיה בתוך הטנא. מה שחשוב הוא השינוי בתחושה של החוטא, שיחזור להרגיש "בן בית" בעולמו של ה', ולא הלך זר…
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
