ראש עיריית דימונה בני ביטון לא חיכה לממשלה. בתחילת השבוע הוא קיבל החלטה להביא לדימונה כמה שיותר פליטים יהודים מאוקראינה, והמריא מיד לגבול אוקראינה־רומניה. כששוחח איתי ביום שני בצהריים מבוקרשט, הוא סיפר בהתרגשות על משפחה ראשונה הצפויה להגיע לעיר, ולאחר שעה שלח תמונה משותפת שלו איתם ופרטים ראשוניים: אנטון וּויקטוריה אוטיושב, זוג רוקחים, ובנם דוד בן החמש.
"כשלב ראשון, מחלקת הקליטה בעירייה נתנה לי שמות של כעשר משפחות באוקראינה שההורים שלהן גרים בדימונה, והם לא מצליחים להביא אותן לארץ", מספר ביטון. "אמרתי להם שאני אהיה כוח החלוץ, ואלך להביא אותן". אבל ביטון לא מסתפק רק בקרובי משפחה של תושבי עירו. השבוע הוא כבר שוחח עם שר השיכון ומנכ"ל משרדו, וביקש מהם לקלוט מאות משפחות של עולים בדימונה. "יש לי כבר מאתיים משרות עבודה במפעל וישיי, שמייצר רכיבי אלקטרוניקה. אני בונה אלפי יחידות דיור בעיר, ובשלב ראשוני נאכלס את העולים בדירות פנויות של הדיור הציבורי. אין לנו בעיה לקלוט גם אלפי עולים. פתחנו אולפן במתנ"ס, האגפים והצוותים שלי כבר מוכנים. רק שיבואו". לאחר שריכז ברומניה, בסיוע אנשי הסוכנות, כמה משפחות של עולים, המשיך ביטון לפולין, יחד עם יו"ר הסוכנות בפועל יעקב חגואל, כדי לאתר שם משפחות נוספות.
החיבור בין עולים מאוקראינה לעיר כמו דימונה אינו חדש. כשיש בעיר עולים ותיקים מאוקראינה, זוהי תשתית טובה לקליטת עולים חדשים. בגל העלייה של שנות התשעים, דימונה הייתה אחת הערים שקלטה מספר גדול של עולים, וכך גם עיירות רבות בפריפריה. על פי מאמריו של פרופ' ארז צפדיה ממכללת ספיר, שחקר את קליטת העלייה של שנות התשעים בעיירות הפיתוח, כמעט 200 אלף עולים מברה"מ לשעבר נקלטו בעיירות ועיצבו בהן מחדש את הרכב האוכלוסייה. בעיירות פריפריה רבות, העולים לשעבר מהווים גם כיום כ־20 אחוזים מהתושבים, בעוד שיעורם באוכלוסייה הכללית עומד על 13%. כל עולה חמישי מברה"מ לשעבר הפך לתושב עיירת פיתוח. גם כיום, היישובים עם הריכוז הגבוה ביותר של ילדי עולים הם בעיקר ערי פריפריה כמו אופקים, אשקלון, באר־שבע, כרמיאל, נוף־הגליל ושדרות.
עם זאת, ראוי לציין שהעולים הגיעו לעיירות בפריפריה בשנות התשעים בעיקר מחוסר ברירה. מענק הדיור שהוענק להם במסגרת סל הקליטה שקיבלו, לא אִפשר לרכוש דירה ביישובים מבוססים במרכז. ראשוני העולים שחיפשו דיור זול בחרו לגור בדירות פנויות ישנות בערי הפיתוח. אבל גם כשהדירות הללו אזלו, הפתרון לקליטת העולים נשאר בפריפריה.
ראש עיריית דימונה בני ביטון: "אין לנו בעיה לקלוט גם אלפי עולים, האגפים והצוותים שלי כבר מוכנים. רק שיבואו"
זמן קצר לאחר תחילתו של גל העלייה הסתמן מחסור חמור בדירות, ונוצר משבר דיור לאומי. הממשלה קיבלה אז שתי החלטות חשובות. הראשונה הייתה להקים ועדות מחוזיות לבנייה למגורים (ול"לים). לוועדות הוקנתה סמכות לדון ולהחליט בהליך מקוצר בתוכניות של 200 יחידות דיור ומעלה. ההחלטה השנייה הייתה התחייבות ממשלתית לרכוש מידי הקבלנים דירות שנבנו באישור הוול"לים ולא נמכרו. שתי ההחלטות הביאו לכך שחברות קבלניות בנו אלפי דירות חדשות, בעיקר בעיירות הפיתוח שבהן היה מקום לפרויקטים גדולים של יותר ממאתיים יחידות דיור. על פי צפדיה, בשנים 1991־1993 שיעור הבנייה השנתי הממוצע בישראל עמד על 11 דירות לאלף תושבים, אך בעיירות הפיתוח הוא עמד על 26 דירות – פי 2.5.
הבנייה המואצת הולידה שכונות מגורים חדשות בכל ערי הפיתוח בפריפריה. בחלק מהעיירות, כמו למשל שדרות, אופקים, נצרת־עילית ושלומי, השטח הבנוי של העיר כמעט הוכפל. מתנופת הבנייה נהנו גם התושבים הוותיקים, שלאחר שנים רבות יכלו לשדרג את תנאי מגוריהם ולרכוש דירה חדשה. הבנייה האינטנסיבית שינתה הן את הנוף העירוני בעיירות הפיתוח והן את המרחב האנושי.
לחלק את העוגה
לצד תנופת הבנייה בעיירות, שממנה נהנו גם התושבים הוותיקים, הרשויות שקלטו את העולים התקשו להתמודד עם העומס שנוצר בשירותי הרווחה העירוניים. העיר ערד למשל, קלטה מספר בלתי פרופורציוני של עולים, שבשלב מסוים היו 40% מתושביה. "העלייה היא כמו עוגה", הסביר לי פעם ד"ר מוטי בריל, שכיהן בעבר כראש עיריית ערד. "אם אתה אוכל כל פעם ביס, אתה יכול לגמור את כל העוגה. אבל אם אתה מכניס הכול בבת אחת, כמו שקרה בערד, אתה נחנק".
פרופ' צפדיה מביא במאמריו נתונים שממחישים היטב את המציאות הלא פשוטה בעיירות שקלטו את המסות הגדולות של העולים. אופקים למשל, חוותה בשנות התשעים גידול של 1,450 אחוזים במספר המשפחות שנזקקות לשירותי רווחה. בכרמיאל עמד שיעור הגידול על 820 אחוזים. בערד ובמעלות הגידול היה "רק" של 650 אחוזים. גם האוכלוסייה הקשישה ברוב עיירות הפיתוח הוכפלה. בעוד בערים מבוססות, כמו רמת־גן למשל, הקשישים העולים היו כחמישה אחוזים מקרב בני גילם, במעלות ובשדרות הקשישים העולים היו למעלה משישים אחוזים מהקשישים בעיר. אין ספק שהעלייה הייתה ברכה למדינה, אבל צריך גם להכיר בכך שדחיקת העולים ליישובי הפריפריה הביאה לירידה של רוב עיירות הפיתוח בדירוג החברתי־כלכלי.
ריכוזי העולים שנוצרו בעיירות הפיתוח הקשו על התערותם בחברה הישראלית, וגם גרמו לחיכוכים לא מעטים בין "רוסים" ל"מזרחים". הוותיקים הרגישו לא פעם שהעולים החדשים מתחרים בהם על אותם משאבים מצומצמים. חלק מראשי עיירות הפיתוח קראו אז לצמצם מעט את זרם העולים שהופנו לעריהם. גבי ללוש, ראש עיריית דימונה בשנות התשעים, קרא להפסיק להפנות לעיר משפחות חד־הוריות, קשישים, נכים וחולים כרוניים. באוגוסט 1995 אמר ללוש לידיעות אחרונות: "בשנה האחרונה משרד השיכון הפך אותנו לפח הזבל של המדינה… אני לא מבין למה שולחים את הסחורה הזאת רק לדימונה, למה לא לרמת־השרון?". אמירות דומות הושמעו אז על ידי ראשי ערים אחרים בפריפריה, אך בסופו של דבר התלות שלהם בשלטון המרכזי אילצה אותם לקבל כל תכתיב מלמעלה.
כמעט שלושים שנה חלפו מאז אותם גלי עלייה. המדינה השתנתה, עיירות הפריפריה השתנו, והשבוע ראש עיריית דימונה, המכהן גם כיו"ר פורום ערי הפיתוח, היה ראש העיר הראשון בארץ שטס לאוקראינה להביא עולים לעירו.
