נשיא המדינה יצחק הרצוג יגיע היום (ד') לביקור רשמי אצל רג'יפ טאיפ ארדואן, הרודן הטורקי, לאחר חודשים של חימום מערכת היחסים בין המדינות על אש קטנה. הרצון של ארדואן בעיקר היה להביא את הממשלה לאנקרה, בדגש על שר החוץ והכלכלה, אבל בישראל ידעו שכדי להגיע לנקודה הדיפלומטית מדינית הזו, דרוש קצת יותר מחימום על אש קטנה – בטח אחרי שנים שהנשיא הטורקי תקף את ישראל ברצף ביטויים רוויי שנאה שליבו את המתיחות במזרח התיכון, עם דגש על אמירות חד צדדיות מול הקו שישראל נוקטת בסוגיה הפלסטינית.
אחרי שמדינות ערב רבות הבינו שישראל היא לא אויב ועימם החתימה על הסכמי אברהם וחימום היחסים עם אבו דאבי, מרוקו, בחריין ואולי בקרוב גם עם סעודיה, הגיע התור של נשיא טורקיה. הוא לא מחמם את היחסים כי קר לו, אלא כי המדינה שלו בקריסה ומה לעשות שהחלק הכי יציב באזור הוא תוצרת כחול לבן.
שלא תהיה לאף אחד טעות. ארדואן לא נתקף ברוח האהבה הציונית, הוא צריך את ישראל כי המדינה שלו בקריסה כלכלית. אינפלציה בשמיים, מאגרי נפט באזור שהולכים והופכים למוצר יקר מאוד, גז שזורם לכל האזור מישראל, ערך כלכלי אנרגטי שמשנה מציאות במדינות רבות. אנרגינשיא טורקיה ראה את ההתקרבות של מצרים ואת העובדה שהמדינה השכנה כבר לא מתביישת ביחסים חמים עם ישראל ואף העזה להציב דגל ישראלי בפגישות רשמיות והשוויצה על זה בטוויטר. הוא יודע על כמה דברים שקורים בין ישראל לשכנה השנייה ממזרח, ירדן, ולמד שלמרות הקרירות שמופגנת מהממלכה לכאן, החיבור של ירדן לישראל מספק עורק חיים שמשנה את חיי הירדנים.
הוא רואה גם את השינוי בתפיסה של ממשלת ישראל בהובלת שר הביטחון בני גנץ מול הרשות הפלסטינית ויודע שכדי לשרוד במציאות המורכבת, שהמלחמה באירופה כנראה תאתגר אותה עוד יותר, לא נותרה לו ברירה לשים את השנאה רגע בצד (אל דאגה היא עוד תחזור אלינו כמו בומרנג) ולנסות להתקרב. ואנחנו העם היהודי, רחמן בן רחמן, פותחים ידיים לחבק את הנשיא הטורקי. טוב, חיבוק זה עוד רחוק, אבל אנחנו בהחלט בדרך לשם.
ארדואן רוצה להחזיר לחיים את פרויקט הגז שאמור להכניס לארצו מקורות אנרגיה זולים וירוקים ובשביל להתחיל לדבר עליו הוא היה צריך לייצר משבר, אז הוא בחר בשני נהגי אגד נחמדים שכל חטאם היה סלפי ליד הארמון. האירוע הזה פתח שיח ויצר מצג של הבנה דו-צדדית, לנהגים שלום וקמפיין, והרצוג, שהיה בורג מרכזי בפתרון משבר הישראלים העצורים בטורקיה, מסכם את הסיוע שלו בגישור על המשברון המזויף על מנת להחזיר את היחסים לפסי שחר של יום חדש-ישן.
אחרי הביקור המתוקשר, יעלו היחסים בין המדינות שלב וכנראה שמה שנראה הוא החזרה של שגרירים, אחר כך צוותים משותפים ואז חתימה על הסכמים שיש בהם המון אנרגיה השקולה בערך לעוצמת הזיוף שארדואן יצטרך לגייס לצורך המהלך. ישראל שוב תתגייס להציל מדינה שלא מחבבת אותנו בלשון המעטה. בשיקול המדיני אזורי זה חשוב למרות שזה מרגיז, אבל לצד זה צריך לזכור: אינטרס בין מדינות לא תמיד מבוסס על אהבה והסכמה שמה שהצד השני עושה הוא מקובל.
אין כאן סעיף של מוסר לא מצידנו ובטח לא מצידו של ארדואן, ואם צריך דוגמאה מאוד טובה לביסוס הטענה הזו שאינטרס קודם למוסר, אפשר פשוט להביט במערכת היחסים בין ישראל לרוסיה שבה ניתן לראות שישראל לא אוהבת מוסרית את מה שפוטין עושה, אך לצורך שמירת היציבות מול סוריה והמשך המב"ם, היא משלמת מחיר של אינטרס על פני בחירה במוסר.
