יום האישה הפציע עם שלל מודעות לימי כיף לנשים, אך מה שהיה יותר מעניין מהמודעות עצמן היו התגובות למודעות בפייסבוק. נשים שהגיבו בחריפות על מודעות שהתייחסו בהן לנשים כיצורים שיכולים להנות מערב פינוקים של סדנאות סטיילינג (שלטענתן מחפיצות נשים, הופכות אותן לאקססוריז בעצמן יחד עם הנעליים והתיק, וגורמות לנשים להיות מוסללות אל מודל היופי. וזה רק קומץ קטן מהתגובות שעלו שם.
אפשר למקם נשים על רצף הפמיניזם לפי התגובות למודעות. אני קוראת לזה רצף, כי הוא כאן, וכולנו יכולות למקם את עצמנו עליו. אף אישה לא יכולה להגיד היום "אני לא פמיניסטית", כי כולן משתמשות בכלים שהפמיניזם הביא לעולם. לא, בעצם הפמיניזם לא הביא שום דבר בעצמו, את השינוי חוללו נשים חזקות, נחושות, שוברות מוסכמות, שהיו מוכנות לשלם מחירים, שלא אמרו "יום יבוא" אלא "הביאו את היום". בקיצור, השאלה היא רק איפה את על הרצף.
לפני כמה ימים ישבתי עם קבוצת אנשים, ואחת הנשים כל הזמן תיקנה את היושבים: למה אתה אומר "רוצים" ולא "רוצות"? זה היה מעייף. אבל עדיין, חשוב לזכור שכיוון שהעברית היא שפה שמבחינה בין זכר לנקבה כל הזמן, אפילו שמות עצם מתחלקים לזכר ולנקבה (יש בלשניות בקהל? מעניין אם יש סיבה מהותית שחפץ כמו "ספה" הוא בלשון נקבה ו"שולחן" הוא זכר). זו מלכודת שקשה לצאת ממנה, והיא כר נוח להתרגל לכך שהכול מנוסח בלשון זכר. זה היה חשוב כי כשהיא פנתה לגבר בקבוצה ודיברה אליו חמישה משפטים שלמים בלשון "את", בלטה השגיאה והדגישה עד כמה זה לא נכון לפנות לאדם בזהות מגדרית שהיא לא שלו, דבר שהימם את היושבים בקבוצה.
אני מודה שעד היום אני אוטומטית אומרת בבוקר "מודֶה אני" בלשון זכר ולא "מודָה". אתם קןלטים איזה הזוי זה? לפעמים אני תופסת את עצמי ונזכרת, ולפעמים לא, וזה נשאר "מודֶה". ואני מקווה שה' תתברך לא תופסת אותי בפינת רצף הפמיניזם. "הרגל דפוק", אני אומרת לו בתפילה. "כמו שאתה יודע, איפה שאני למדתי, על אף שכולן היו נשים, על אף שגידלו אותנו להיות נשים חזקות, נושאות בעול בית ופרנסה, עם שמחה וגאווה, ולימדו אותנו להתאפר יפה (רק מגיל שידוכים ומעלה מותר פס בעין). וחרף העובדה שמייסדת בית הספר בקרקוב, הגב' שרה שנירר, הייתה כנראה פמיניסטית לא קטנה, למרות כל זה "מודה אני" זו תפילה שכתבו חז"ל, ואיכשהו, היא הפכה למטבע לשון וברור שהיא בלשון זכר".
אני מעריכה את כל מי שלקחה על עצמה להניע את גלגלי המהפכה, שמחה בשבילה ואפילו קצת מקנאה ברווחים שהיא מרוויחה מזה. לצד זה אני גם מעריכה את מי שרואות מהותית, ולא רק תרבותית, את ההבדלים בין גברים לנשים, אם בתכונות, בשאיפות או ברצונות, ורוצות לבנות עולם מתוך אבני היסוד האלה. אני גם מעריכה את אלה שאומרות: "אוקי, יש פה תהליך ארוך מאוד, וצריך לעשות אותו בחוכמה, בלי לפרק מבנים". ושוב שומעת את לביאות הפמיניזם בתוכי ששואגות "מה זאת אומרת 'לעבוד בחוכמה'? לא להרגיז את הגברים? לא לערער להם את נוחות העליונות שהם התרגלו אליה? אולי דווקא צריך להיכנס בדברים בשיא הכוח, ומתוך הזעזוע והפירוק נבנה מבנים אחרים? אולי האומץ לפרק מבנים זו החוכמה?"
אני לא בדיוק יודעת איפה אני על הרצף, אני לא בלהקת הלביאות, שמדייקות כל נקודה קטנה, שלא מניחות דברים, ששואלות למה אומרים "כיסא מנהלים", אבל גם אומרים "מזכירה אלקטרונית"? מצד שני, זה וואן ווי טיקט. ברגע שטעמת יין הונגרי, הרגשת את החרות והשוויון שנושבים במפרשי הספינה העצומה הזאת אי אפשר לחזור אחורה, לכווץ את הקפיץ לתוך הקופסא.
היתרון ברצף, זה הרצף. אפשר לזוז עליו, בנושא אחד להיות במקום איקס, בנושא אחר במקום וואי, בתקופה אחת במקום מסוים, בתקופה אחרת, מקום אחר. לזוז על הרצף נראה לי לפעמים כמו פתרון ביניים, ולפעמים כמו פתרון מהותי.
