במשך כעשור, בשנות ה־90 ובראשית שנות האלפיים, הייתי חבר בסניף ישראל של "אמנסטי אינטרנשיונל". בתקופה זו שימשתי גם חבר הוועד המנהל, ובשנים 1998־1999 הייתי יושב ראש הסניף. פגשתי בתנועה אנשים טובים שהקדישו ממרצם, הונם וזמנם לסייע לאנשים שכלל לא הכירו, והכול בהתנדבות מלאה. כיום אינני חבר בארגון, ואינני מכיר את הנפשות הפועלות. מובן שאינני מתיימר לייצג את הארגון או לדבר בשמו.
הארגון נוסד בשנת 1961 בעקבות המאמר "האסירים הנשכחים" שפורסם ב"האובזרבר". בראשית דרכו, מוקד עיקרי של פעילות הארגון היה "אסירי מצפון": אנשים שנכלאו בגלל שמימשו את זכויות האדם הבסיסיות שלהם באופן בלתי אלים, ובלי שקראו לשימוש באלימות. באותה תקופה היה קל יחסית למצוא אסיר מצפון: די היה לאתר אדם בגוש הקומוניסטי או בדיקטטורה אירופית או לטינו־אמריקנית שנכלא או שנעלם בעקבות פעילות שכזו. בסוף שנות השמונים והתשעים, כשהמשטרים הללו הלכו ונעלמו, אסירי מצפון מובהקים נהיו נדירים יותר.
לזירה נוספו ארגונים שהתחרו על אותו מאגר של פעילים ותורמים כמו של "אמנסטי אינטרנשיונל". בהשראת גופים כמו CNN, שהעבירה שידורים ישירים מכל רחבי העולם, הופנה הזרקור לסכסוכים אתניים כמו זה שפרץ ביוגוסלביה. בסכסוכים אלה היו הפרות זכויות אדם נרחבות וחמורות, אולם חקירתן המקצועית הצריכה שימוש בכוח אדם בעל כישורים שונים מאלו שנדרשו כדי לעקוב אחר אסירי מצפון. התפתחויות אלה הובילו לכך שדו"חות של הארגון, שבעבר חקרו אירועים שהתרחשו חודשים ולפעמים שנים לפני פרסומם, הפכו לא רלוונטיים. נוצר לחץ לפרסם דו"חות על התרחשויות אקטואליות. אלא שלעבודה מהירה ומדויקת נדרשו מספר חוקרים גדול, גישה לשטחים שבהם מתנהלת מלחמה, גישה לחומר מסווג, אפשרות לראיין משתתפים בקרבות בזמן אמת ועוד. לארגון לא היו כוח אדם ומשאבים שאפשרו זאת, ולמיטב ידיעתי הם אינם ברשותו גם כיום, ולכן הדו"חות הפכו להיות מקצועיים פחות ופחות. תופעות אלה החריפו במהלך העשור השני של המאה הנוכחית, שאז הרשתות החברתיות הפכו לגורם המשפיע על סדר היום ועל אופן פעילות הארגון.
דו"ח "אמנסטי אינטרנשיונל" שפורסם בשבוע שעבר, קבע שישראל מנהלת מדיניות של אפרטהייד כלפי הפלסטינים, בישראל וברשות הפלסטינית. לטעמי מדובר בטענה מגוחכת, אבל מדובר בדו"ח מפורט של ארגון רב־יוקרה, ולכן ברור שזעקות שבר על אנטישמיות לא יועילו. אזרחי העולם יאמינו לארגון, שנחשב אמין וניטרלי, ולא למשרד החוץ של ישראל.
מדובר בדו"ח מפורט של ארגון רב־יוקרה, ולכן ברור שזעקות שבר על אנטישמיות לא יועילו
אני מבקש להתייחס לדו"ח עצמו, בעיקר ברמה המתודולוגית.
כותבי הדו"חות של "אמנסטי" הם אלמוניים. אין שום דרך לדעת מי חיבר את הדו"ח, כמה חוקרים היו שותפים, מה ההכשרה שלהם וכן הלאה. בנוסף, כאשר בודקים על מה מתבסס הדו"ח הנוכחי מצטיירת תמונה מטרידה. יש בדו"ח כ־1,600 הערות שוליים. רובן המכריע מפנה אל דו"חות עבר וניירות עמדה של הארגון ושל "בצלם", "עדאלה", "המוקד להגנת הפרט", "עיר עמים", "במקום", "אל־חאק" ועוד, כמו גם לדו"חות של נציבות האו"ם לזכויות אדם וארגונים בינלאומיים אחרים מסוג זה. כמו כן, יש התייחסות לכמאה כתבות ב"הארץ". כשאלה המקורות שעליהם מסתמך "מחקר" שמתיימר לבדוק את יחסה של מדינת ישראל לאוכלוסייה הערבית שלה מאז 1948 ועד היום, ברור שהתוצאה תהיה מוטה וחד־צדדית. אינני מכיר את כל המומחים המשפטיים שצוטטו בדו"ח, אבל אם מסתמכים על אנשים כמו ג'ון דוגרד שידוע ביחסו העוין לישראל, ברור שחוות דעת של אנשים שכמותו יובילו למסקנות דומות.
"אמנסטי אינטרנשיונל" משתבח ברמת המחקר הגבוהה של הארגון ובהיותו נטרלי. הדו"ח שלפנינו הוא דוגמה קיצונית לכך שמדובר ביומרה חסרת כיסוי. מי שכותב דו"ח שמקורותיו הם כמעט כולם חד־צדדיים, אינו טורח ללבן את הסוגיות שבהן הוא דן, עם הרשויות בישראל או עם ארגוני חברה אזרחית בעלי השקפה שונה, שלא פונה לאקדמאים ולמשפטנים מהזרם המרכזי – עורך מחקר מוטה ורשלני שתכליתו היא בעיקר השמצה של ישראל ופגיעה במעמדה הבינלאומי, ולא קידום של זכויות אדם.
