משחקי החורף האולימפיים נפתחו בסין ביום שישי האחרון, ומהר מאוד נכנסו לשגרה: דיווחים על מנצחים ומפסידים, חלוקת מדליות חגיגית, ואותם דיווחים ישנים על תנאים משונים במעונות הספורטאים. אבל בניגוד לרושם שהמארגנים והמשדרים כל כך מתאמצים לייצר, זו איננה אולימפיאדה רגילה. זו בקושי אולימפיאדה בכלל. מה שמתרחש בימים אלו בבייג'ינג הוא בעצם מופע פרופגנדה עצום של המפלגה הקומוניסטית הסינית.
זה לא סוד שהמשטר הרודני של סין מדכא, כולא, משתיק, מעקר והורג כאוות נפשו. בשנים האחרונות הלכו ונחשפו מפעלי הדיכוי המזוויעים של סין בשינג'יאנג, שם מוחזקים יותר ממיליון אויגורים – בני מיעוט מוסלמי נרדף – במחנות ריכוז, מפעלי עבודה בכפייה ומחנות "חינוך מחדש". בין מעשי הדיכוי, האלימות והטרור, תועד ודווח שם גם על מקרי אונס תכופים ועיקור כפוי של נשים אויגוריות. מדינות מערביות רבות כבר הכריזו באופן רשמי שהנעשה לאויגורים הוא בגדר "רצח עם", וזו לא הגזמה.
אבל לא רק בשינג'יאנג. גם במחוזות אחרים ובעצם בכל מקום, האזרח הסיני כפוף לסמכותנות הגרועה ביותר: אין תקשורת חופשית בסין, האינטרנט מצונזר בקפידה, ואמצעי המעקב וההאזנה שם גורמים לפרשת הריגול המשטרתי שלנו להיראות כמו בדיחה גרועה. מילה לא נכונה לאדם הלא נכון עלולה להוביל למעצר רועש או היעלמות שקטה.
דוגמה לכך ראינו לאחרונה בסיפורה של פנג שואי, טניסאית סינית מוצלחת שהאשימה בכיר במפלגה הקומוניסטית בתקיפה מינית ואז נעלמה מהמרחב הציבורי. כשהיא חזרה לריאיון "חופשי" לחלוטין, היא הסבירה שבעצם שום דבר לא קרה, הכול היה טעות אחת גדולה, וכמעט היה אפשר לראות את האקדח שמאיים עליה מאחורי הקלעים.
כל זה גלוי וידוע לכולם. למרות זאת, ועל אף שארה"ב הובילה חרם דיפלומטי על המשחקים האולימפיים של 2022, יותר מדי אנשים מתעלמים לחלוטין מהמציאות העגומה הזו ומתייחסים אליה כאילו אין בעיה בכלל. המפלגה הקומוניסטית הסינית ששה לנצל את המציאות הזו, שכוללת אירוח של אירוע ספורט בינלאומי, הכול במטרה לכבס את המוניטין המזוהם שלה.
כבר עכשיו מתחילים לבקוע סיפורים מהאולימפיאדה עצמה – תוכנות מעקב בטלפונים, תנאים מחרידים, בידוד והסתרה של עיתונאים ועוד – וסביר להניח שהיד עוד נטויה. אך גם אם הכול היה הולך פיקס, זה לא היה משנה דבר אחד: המשחקים הללו הם עוולה מוסרית, ואסור לנו להתייחס אליהם אחרת.
