השבוע קפצו לי בפיד תמונות של מאות צעירים רוקדים ביישוב חומש בחג ט"ו בשבט. עם המעילים הכבדים, צפיפות של דיבוק חברים באפס מעלות, הצילומים המשמחים הללו הזכירו תמונות ישנות של חלוצי ההתיישבות בסבסטיה עם חנן פורת והרב לוינגר ז"ל. הריקודים הללו בוודאי שימחו את בוני הארץ שם למעלה.
אבל היו גם כאלו שפחות התחברו לחלוצי חומש. אחת מהם היא עו"ד טליה ששון שבמאמר ארוך שפרסמה לאחרונה בהארץ, טענה כי אנשי חומש אינם חלוצים, חלילה, או בלשונה: "המתנחלים הם 'חלוצים'? הצחקתם אותי".
מדוע צחקה ששון? ובכן כדי להסביר מדוע אנשי חומש אינם חלוצים, הלכה ששון לסבה וסבתה, מקימי קיבוץ קרית ענבים. "היו אלה אנשים שנתנו את כל כולם, נשמתם, זיעתם, משאביהם, תקוותיהם וחלומותיהם, בקיץ ובחורף, בחום נוראי ובקור עז, למען מטרה שנראתה אז חלום רחוק – הקמת מדינת ישראל", כתבה ששון.
לסבה וסבתה של טליה ששון, אנשים מרשימים ללא כל ספק, היו כמה וכמה מעלות שהופכים אותם לחלוצים, כך לפי ששון: "כמה כללי יסוד היו בחברה ההיא הזכורה לי מילדותי המוקדמת: ערבות הדדית, שוויוניות בין כל בני האדם ללא הבדל מגדרי או אתני-לאומי, עבודה קשה והשכלה. היחסים עם השכנים, בני הכפר אבו-גוש, היו אישיים, טובים והוגנים. המטרה הנשגבה הייתה הקמת חברה צודקת, הגונה, המבוססת על מיטב הערכים היהודיים והאוניברסליים של הטוב שבאדם. זה הדואג לזולתו כלעצמו, ולכלל, ולמדינה שטרם קמה. זו הייתה על ראש שמחתם. לאנשים קשי יום אלה, ראוי שנקרא חלוצים, ראוי שנכירם ונוקירם. בזכותם שכמותם, קמה מדינת ישראל".
אבל המתנחלים אינם כאלה, טוענת ששון. הם למעשה עבריינים, שהתיישבו על אדמה פלסטינית, אדמה לא להם. "ההתנחלות כולה היא מעשה אלימות של כפיית התיישבות ישראלית יהודית בגדה המערבית, כשלפי הצהרותיה של ישראל עצמה – אין לה ריבונות שם, וזו הפרה גסה וידועה עד לזרא של הפרת החוק הבינלאומי", חורצת ששון, "כל המתיישבים כולם עוברים על החוק היבש ברגע שהם מתיישבים בגדה המערבית בהתנחלות. הפרת החוק היא מעשה שיש בו אלימות מסוימת בעצם כפיית ההתיישבות במקום אסור."
"יש מי שיתיישב על קרקע פרטית של פלסטיני, וזה יהיה הביטוי 'היחיד' של האלימות מצדו; יש מי שגם יסלק בכוח הזרוע פלסטיני שידרוש את זכותו על אדמתו", המשיכה ששון.
הטענות של ששון מעניינות מאוד אבל מעלות הרבה סימני שאלה. נתחיל מחלוצי קריית ענבים. ששון מציגה את סבה וסבתה כסמל החלוציות. זה בהחלט נכון. בוני קריית ענבים כתבו פרק מפואר בתולדות הקמת המדינה. אבל ששון מציירת תמונה ורודה כאילו יחסי חברי קריית ענבים עם שכניהם הערבים היו מעולים ("אישיים, טובים והגונים") ונותנת כדוגמא את יחסי השכנות עם ערביי אבו גוש. בכך היא מנסה לרמוז, שבין המתנחלים לערביי יהודה ושומרון יש דם רע ועל כן הם אינם זוכים למעלת "החלוציות" של אנשי קריית ענבים שדגלו ב"שוויוניות בין כל בני האדם".
מלכתחילה קריית ענבים נוסדה כדי להציב נקודה יהודית באזור שהוא ערבי ברובו לטובת יצירת גשר לירושלים. המפעל של קריית ענבים הוא מפעל לאומי יהודי וציוני. ממש לא מפעל אוניברסלי שדגל בשיוויניות. יעקב אפטר, חבר הפועל הצעיר וממייסדי דגניה, כבר כתב שנקודת קריית ענבים מטרתה "להחיות את עירנו החשובה על ידי הקמת משקים חקלאיים בסביבת ירושלים.. לתקוע יתד בפעם אחת בכל צדדי ירושלים, במוצא, קריית ענבים, קלנדיה, בדרך שכם בחברון ובבאר שבע וגם ביריחו. להקיף את ירושלים בנקודות חקלאיות עבריות".
היחסים בין חברי קריית ענבים לערביי האזור היו קשים ומרים. ההתיישבות היהודית של אותם חלוצים יהודיים הייתה לצנינים בעיני שכניהם הפלסטינים, שראו בה ניסיון של חדירת יהודים לארץ לא להם. ששון כותבת שסבה וסבתה הגיעו לארץ ב-1920 וכבר אז הלכו לעבד הר טרשים קרח. בשנת 1921 נאלצו חברי הקיבוץ לבנות קו חפירות הגנה מפני שכניהם הערבים. כלומר, הערבים חשו שסבא וסבתא של טליה ששון הם חלק ממפעל שמאיים עליהם.
במאורעות תרפ"ט חרבו הישובים היהודים השכנים לקריית ענבים. משום מה, ששון לא הזכירה את היחסים העכורים עם שאר היישובים הערבים בסביבה שהם לא אבו גוש. הסיבה שקריית ענבים הצליח להתגבר על מאורעות תרפ"ט, בניגוד לשאר יישובים יהודים באזור, היא שהיה שם כוח מליצייה יהודי שהגן על המתיישבים בכוח הזרוע והמיקום הגיאוגרפי המיוחד של הקיבוץ המקשה על מבקשי רעתו לתקוף.
במרד הערבי ניסו ערבים מהאזור לחדור לקריית ענבים ללא הצלחה. במלחמת העצמאות פעלה קריית ענבים כנקודה אסטרטגית צבאית מול הכוחות הערבים והצבא הירדני. קריית ענבים למעשה שמשה כמחנה צבאי שמתוכו פעל צה"ל נגד הכוחות הפלסטיניים והירדנים.
בכך שמשה קריית ענבים נקודת עוגן משמעותית באחיזה היהודית בפרוזדור ירושלים מה שמוביל אותי לעסוק בגבעה מאוד מאוד חשובה שנכבשה על ידי צה"ל ב-48 מידי הפלסטינים והיום מתגוררת בה עו"ד טליה ששון ויהודים רבים אחרים.
טליה ששון, יו"ר המועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל, למעשה מתנחלת על אדמה פלסטינית שנכבשה בכוח הזרוע על ידי מדינת ישראל. בלשונה של ששון, מדובר "בכפיית התיישבות ישראלית" בכוח הזרוע.
לפני מלחמת העצמאות אדמות המושב בית זית, בו מתגוררת ששון, היו בבעלות הכפר הפלסטיני עין כארם. מדובר בכפר הפלסטיני הגדול ביותר שהיה בנפת ירושלים. חיו בו כ-4,000 פלסטינים, הרוב מוסלמים, המיעוט נוצרים, ואדמות הכפר השתרעו על אלפי דונמים. לפי ההיסטוריון בני מוריס, רבים מבני הכפר ברחו לאחר התקפת האצ"ל על דיר יאסין. (אכן, יש בכך משהו אירוני, לכאורה, שנציגת השמאל המזוהה ביותר במאבק נגד מאחזי מתנחלים גרה לה על אדמה פלסטינית שנכבשה בכוח הזרוע על ידי פלוגות צבאיות המזוהות עם הימין הישראלי.)
כשנדמו התותחים לאחר המלחמה רוב פרוזדור ירושלים היה בידי מדינת ישראל המתחדשת. תושבי הכפרים הערבים שהציקו לחלוצי קריית ענבים והיישובים היהודים בסביבה, נעלמו מהעין. בד בבד הגיעו גלי עלייה ענקיים לתוככי המדינה שזה עלתה נולדה. לוי אשכול מספר בכתביו שבנסיעות לירושלים הוא מצא את פתרונות הדיור להמוני העולים שצבאו על ישראל הצעירה. אחד הפתרונות היה ליישב יהודים בכפרים הערביים שננטשו. עין כארם ננטשה מערבים והתמלאה ביהודים, רבים מהם ניצולי שואה וממדינות ערב. שנה לאחר המלחמה, הוקם היישוב בית זית, כאמור על אדמות הכפר הפלסטיני עין כארם ויושבו בו עולים מיוגוסלביה ומצרים.
בעיני הנהגת המדינה מתיישבי בית זית החדשים היו חלוצים לכל דבר ועניין. המיקום של היישוב החולש על פרוזדור ירושלים נועד להגן על הבאים לבירה מפני התקפות הערבים. וכך נעשה בקרב רבים מהיישובים היהודיים שהוקמו על חורבות הכפרים הערבים. מבשרת ציון עלתה על אדמת קולוניה, בית זית והמושב אבן ספיר על אדמת עין כארם.
מה הופך את ביתה של טליה ששון, היושב על גבעה סמוכה לירושלים, שבעבר הייתה שייכת ומעובדת על ידי ערבים פלסטינים – לחוקי? קודם כל, ולפני הכול, רצונה העז של מדינת ישראל לכבוש ולשלוט במקום ולהפריח בו יישובים ישראלים. מדינת ישראל רצתה בכך והדבר קם ונהיה למרות הביקורת הבינלאומית.
בשנות קיומה של מדינת ישראל המושב בית זית היה למעשה "התנחלות לא חוקית" לפי החוק הבינלאומי. מדובר בשטח שהיה אמור להיות במובלעת הבינלאומית. ישראל, בניגוד לחוק הבינלאומי, לא אפשרה לפלסטינים, תושבי האזור, לחזור לכפרם ולא רק שהמדינה לא אפשרה את חזרת הפליטים, היא אף בנתה במקום יישוב יהודי לתפארת. למעשה, מדובר היה במפעל חלוצי התיישבותי לא חוקי. אלא שעקשנותה של ישראל לקבוע עובדות בשטח ואחר כך לקבל את הסכמת האו"ם הובילו לכך שהגבעה הלא חוקית בה מתגוררת, נכון להיום, טליה ששון, תיהפך מאדמה פלסטינית לישראלית וחוקית.
קשה לדמיין היום את הנסיעה הכל כך בטוחה לירושלים לולא מאיישים את הגבעות הקרובות לבירה, מתיישבים חלוצים כמו אנשי בית זית וקריית ענבים. לולא המאבק והכיבוש בכוח הזרוע של מדינת ישראל את כל פרוזדור ירושלים, היכולת להגיע מהמרכז לירושלים הייתה עוברת דרך המוני יישובים ערבים פלסטיניים. בזכות אנשים כמו טליה ששון הגרים על אותן אדמות שמהן יצאו התקפות קטלניות של ערביי הארץ על העולים לירושלים – הדרך בטוחה.
במקום ומעל אותם כפרים פלסטיניים, קיימים באזור עשרות יישובים יהודיים ומתיישבים, ביניהם גם יו"ר המועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל. כן גם עו"ד טליה ששון, המתגוררת על אדמות פרטיות של הכפר הפלסטיני עין כארם, היא חלק ממפעל ההתיישבות הישראלי והציוני שהוקם בכוח הזרוע, בכיבוש ובצדקת המפעל הציוני שביקש להקים מדינה לעם היהודי על אדמת אבותיו חרף כל הניסיונות לגדוע אותו על ידי ערביי האזור.
תגובת עו"ד טליה ששון:
שאלתי את את עו"ד טליה ששון כיצד היא מסבירה את ההבדל המהותי בינה לבין מתיישבי חומש, לאחר שגם היא מתגוררת על אדמה פלסטינית, לכאורה, שבעבר הוגדרה כהתיישבות לא חוקית. זו תגובתה:
"השאלה שלך הקונקרטית באה להציג טיעון כללי יותר – מה בין שטחים שכוחות ישראלים כבשו ב-48, לבין אלה שנכבשו ב-67? בשני המקרים אלה שטחים שנכבשו בכוח, ואחר כך התיישבו בהם יהודים. גם אלה שהתיישבו ב-48 באותם שטחים- הם מפרי החוק הבינלאומי.
עד כאן לשאלה, ומכאן לתשובה:
אכן הטיעון המשפטי הזה, נשמע כלפינו, אזרחי ישראל, לעיתים, בחו"ל, מפי מי שהייתי מגדירה כלא ״חובבי ציון״ מושבעים. כלומר, מי שמתנגד לקיומה של מדינת ישראל. יש אומרים ומוסיפים, שגבולות 67 ( שהם גבולות הסכמי שביתת הנשק בהסכמי רודוס מ-49), הם אינם גבולות מוכרים, ושוב חוזרים לאותו טיעון שהעלית על חוסר הלגיטימיות של מדינת ישראל.
אני כמובן מתנגדת לטיעון הזה בכל ליבי. וזאת משום שנכון שגבולות 67 לא הוכרו במלואם כגבולה הריבוני הבינלאומי של ישראל ( ובכך היו נותנים הכרה בינלאומית לכל השטחים שנכבשו ב-48), אבל ישראל הגיעה להסכם שלום עם מצרים בגבולות 67; כך גם עם ירדן; והיתה מוכנה בשלב מסוים להגיע להסכם שלום בגבולות 67 עם סוריה.
עוד יש לזכור שהחלטה 181 בשנת 1947 של האו"ם ( החלטת החלוקה), הכירה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בשטח בארץ ישראל, ובכך נתנה הכרה בינלאומית לזכותו של עמנו לטריטוריה בארץ ישראל. החלטה זו נזכרה פעמיים במגילת העצמאות, ומהווה בסיס משפטי היסטורי, הצהרתי, של מדינת ישראל.
הפלסטינים הגישו בקשה לאו"ם, בשנת 2012, להכיר במדינת פלסטין בגבולות 67;אובמה הצהיר בשם ארה"ב שהסכם השלום יהיה בגבולות 67 עם חילופי שטחים בהסכמה.
כל האלמנטים שהזכרתי לעיל הם בסיס משפטי היסטורי לטיעון של אנשים כמוני, ציונים בכל נפשם למען מדינת ישראל ברוח מגילת העצמאות, שגבולות 67, הם גבול שהוכר בינלאומית על אף שהוא לא ״ פורמלית״, כל כולו, גבולה של ישראל. יתר על כן, בחוות הדעת של בית הדין לצדק של האו"ם בהאג, בענין גדר ההפרדה, כאשר בית הדין קבע שכל ההתנחלויות בגדה המערבית הן בלתי חוקיות ( עקב סעיף 49(6) לאמנת ג׳נבה הרביעית), הוא התייחס לגבולות 67 כקו הגבול המוסכם של ישראל.
לסיכום: לטעמי טיעונים כמו זה שהעלית, פוגעים בלגיטימיות של מדינת ישראל הריבונית, בגבולות 67, ואין בהם כלום כדי לתמוך בטענה שיש לישראל זכות להתנחל בגדה המערבית. על זה נאמר: כל המוסיף, גורע."
