מראה מליאת הכנסת בשבוע שעבר, עם זעקות השבר של האופוזיציה ותגובתו החריגה של ראש הממשלה, יצר אצל רבים במחנה הציוני־דתי תחושה של ריחוק ומיאוס מן הסגנון ומן הפער בין המציאות לזעקות. נראה כי הצועקים הזועמים, או שלא קראו אף אחד מן החוקים שנגדם הם יוצאים, או שהם בוחרים להתעלם ולהסתיר עובדות מרכזיות בנוגע לאותם חוקים, ולהתעלם לחלוטין מן העבר ומהתנהלות שהם עצמם היו שותפים מלאים בה.
אני מאמינה כי בכל נושא שעליו אנו מתדיינים וחולקים, חייב לעמוד לעיני כולנו המשל המפורסם על הקודח חור בספינה שהוא מצוי בה בעצמו. ביזוי ממשלה באשר היא ממשלה, ביזויו האישי של ראש ממשלה, אופיו הירוד של השיח בכנסת ותרבות הגידופים והשנאה – פוגעים בכולנו. ערוצי התקשורת הימניים הפכו לערוצי תעמולה המוקיעים כל מי שלא מביע את מנת השנאה הראויה בעיניהם לבנט ולממשלתו, ואינו מצהיר בפומבי על תמיכתו בנתניהו. לשיטתם, אדם כזה כבר אינו חלק מעדת ישראל ובוודאי אינו אוהב את ארץ ישראל ותורתה.
ערב הבחירות לא הסתרתי את תמיכתי בהכרח להקים ממשלה ולא ללכת לבחירות בפעם החמישית. לא הייתי יחידה בעמדה זו, ולפחות בסביבתי המתנחלית הקרובה היו רבים שחשבו שמחיר בחירות נוספות יהיה גדול יותר מן המחיר של הקואליציה הנוכחית. בניגוד לאגף "הציונות הדתית" שבאופוזיציה, וכמובן לכלל אוהבי נתניהו בדרגותיהם השונות, איני סבורה שכל העולם כולו הוא גשר צר המוביל אך ורק אל בנימין נתניהו כראש הממשלה, ושאין כל לגיטימיות לממשלתו של בנט.
בישראל של היום מנהיגות הפכה שם נרדף לאגרסיביות, והשיח המרעיל היה לשיטה שמטרתה "הפרד ומשול". לסגנון הפייק־מנהיגות הזה יש מחירים כבדים. הוא רומס ומפרק את כל הערכים המחברים בינינו ואת המחויבות לדיאלוג ולערבות הדדית. חלקים מסוימים בציונות הדתית מגיבים למהלכים ממשלתיים בהתנהלות הבנויה על פרנויה, תיאוריות קונספירטיביות, שימוש בחצאי אמיתות, הפצת שקרים כאמת ומדיניות של הפחדה ותבהלה; כל זאת לצד התעלמות ממחדלי הממשלה הקודמת באותם נושאים עצמם.
אומנם בעולמנו הנוכחי כל שיח נגוע בפופוליזם, אבל מותר לפעמים להעמיד מראה ולהתבונן פנימה וגם החוצה, ולשאול עד כמה אני מוכן להרחיק לכת באופן שבו אני מייצר אווירה שיסודה חדשות כזב, ושמובילה בסופו של דבר להתפוררות היסודות שלנו כחברה וכעם.
ניקח כדוגמה את חוק החשמל: סביב החוק נשמעה האמירה "מכרתם את הנגב לערבים". והרי ידוע לח"כים מהימין שסמכות שר הפנים לאשר חיבור חשמל מופעלת כבר משנת 2014, ושתנאי החוק מגבילים מאוד ואינם מתאימים כלל לפזורה הבדואית. אם כן, מדוע איננו זוכים לשיח ענייני בנושא? שנים ארוכות עסק השר לשעבר אורי אריאל בניסיון לפתור את שאלת ההתיישבות של הבדואים בנגב, אבל גם הפתרונות שלו לא זכו לשום תמיכה.
ובאשר לחוק הגיור: השר לשעבר משה נסים הגיש לממשלה הקודמת מתווה גיור מקביל להצעת החוק הנוכחית. על המתווה היה חתום הרב חיים דרוקמן, ולאחר זמן קצר הצטרפו רבנים נוספים מן הציונות הדתית. זהו מתווה ממלכתי, אחראי ומקיף, שמבטל לגמרי את בתי הדין הפרטיים. מכאן שגם המתקפה משולחת הרסן על השר מתן כהנא לוקה בצביעות גדולה. האם מישהו באמת מאמין שחוק הגיור הוא שיאו של תהליך שכוונתו להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, נטולת כל זהות יהודית?
חבריי באופוזיציה, צר לי. אתם לא נתפסים כאופוזיציה לוחמת, אלא כאופוזיציה שאיבדה את הבלמים ולעיתים גם את השכל הישר. קהל הצופים בכם מחוץ לגבולות המליאה תוהה כיצד אנשים טובים, אידיאליסטים וישרי דרך איבדו את זה.
לא אסכים להפוך ל"בוגדת" או "מחללת שם שמיים" רק מפני שאני רואה קצת אחרת את המצב הפוליטי. לטעמי, אתה לא מפסיק להיות איש ימין וארץ ישראל ומחויב לחיי תורה, כשאתה מבקש להפסיק להתלהם ולהיות הגיוני. כדברי הפילוסוף עמנואל לוינס: "היהדות היא דת של מבוגרים". משמע, אין לה פתרונות נעימים וקלים לכל מצב ואין בה הבטחה לשלוות עולמים. גם ניהולה של מדינה יהודית ודמוקרטית הוא משימה למבוגרים. על השיבה לחומש והשארת הישיבה נמשיך אפוא להיאבק יחדיו, ובבגרות, כמו שנאבקנו תריסר שנים בזמן ממשלת נתניהו, אגב, בלי הצלחה גדולה.
