השבוע פורסמו בערוץ 13 הקלטות של חברי סיעת ימינה. ההקלטות חושפות את תחושותיהם, בנימה אישית וכואבת, בנוגע לאופן שבו תופסים את מעשיהם כשרים, כחברי כנסת וכסיעת שלטון.
חברי ימינה, לשיטתם, מביאים הישגים עבור קהל המצביעים שלהם ומממשים את האידאולוגיה לשמה נבחרו. נושאים שקשורים לעצמאים ורישוי עסקים, מטופלים. החלה התנעה של הבנייה במזרח ירושלים, אושרו פרויקטים ותקציבים לטובת פיתוח רמת הגולן, ואושרו מאות מבנים ביהודה ושומרון. אלו, לטענת ימינה, הצלחות שלא זוכות להכרה והוקרה.
נשאלת השאלה, מדוע ימנים כה רבים לא מרוצים מהממשלה על אף שלכאורה היא מגשימה אינטרסים ימניים, כמו בנייה למשל. את מלוא התוכן של התשובה, יהיה קשה לפרוס כאן, אך מקצתה ודאי שכן.
מתחילה טענו בימינה 'כי אין זו ממשלת החלומות', הטיעון הזה לכאורה מנקה הכול ומכסה על כל פשעים. הטיעון שלהם עמד על כך שאלמלא היו נכנסים לממשלה הייתה קמה ממשלת שמאל, או היו הולכים לבחירות חמישיות שהיו מובילות ל"תבוסה היסטורית של הימין", כדבריה של השרה איילת שקד. הטיעון הזה מאוד משונה, כי אותו טיעון אנו שומעים גם משמאל, כפי שטען ח"כ רז: "האלטרנטיבה לממשלת בנט לא הייתה ממשלת שמאל, אלא ממשלה עם בן-גביר וסמוטריץ'". תמוה ששני ההפכים מציגים טיעונים כה דומים לישיבה המשותפת שלהם יחדיו. הרי לא יכול להיות שהממשלה הנוכחית גם מנעה ממשלת שמאל וממשלת ימין גם יחד.
כאן נעוצה הבעיה הפוליטית המרכזית של בנט ושקד: הימין לא מאמין שהם הצילו אותו בהקמת הממשלה. כיוון שטיעון ההצלה הוא לב הטיעון של ימינה בהקמת הממשלה, בנט בנאום ההשבעה שלו דיבר על שריפת אסמים, על בר גיורא ועל יוחנן מגוש חלב. אולם הימין דווקא טוען שבכניסתם לממשלה הם לא שמרו על האסמים אלא שרפו אותם בעצמם. הבעיה הפוליטית של שקד ובנט היא שכל מעשה ימני או פרו-התיישבותי שיעשו לא ייתפס כהישג, כיוון שיכל להתקיים גם בממשלת ימין. לעומת זאת, כל מעשה שמאלי קורה על כידוניהם של הקולות הימניים. בנט יכול עד הבחירות להציג הישגים ברגולציה עבור עסקים קטנים, שקד יכולה עד הבחירות להביא שינויים במשרד הפנים, ושניהם יחד יכולים לקדם את הבניה בעטרות (שהוקפאה לפחות לשנה בעקבות דרישה של השרים הורוביץ וזנדברג ממרצ) – כל אלו לא יחשבו כהישג עד שבנט או שקד יצליחו לשכנע את הציבור שהקמת הממשלה לא הייתה רצון — אלא הכרח.
ראוי להתעכב על הקושי של בנט ושקד להציג את הקמת הממשלה ככורח. בפוליטיקה יש היגיון פשוט: על מנת להגיע להישגים עליך להציג מנופי לחץ. המספרים ידועים לכולנו, לגוש הימין יחד עם בנט היו 59 מנדטים, היה נדרש להביא עוד שני חברים, בפועל מדובר על חברי סיעת תקווה חדשה. הדרך להביאם לא הייתה על-ידי הצגה כי ישנה חלופה בדמות ממשלת שינוי, אלא על ידי הבהרה כי לא קיים תחליף אמתי וכך לגרום להם לרדת מעץ ה'רק לא ביבי'. ברגע שבנט אמר בפומבי שהוא פתוח לאפשרויות אחרות, הוא לא רק השאיר אותם גבוה על העץ אלא לקח את הסולם וזרק אותו למרחקים. זה בדיוק מה שחשים רוב מצביעי הימין ומתבטא בסקרים: בנט טרפד את הקמת ממשלה של הגוש הלאומי בשביל האינטרס האישי שלו – להיות ראש ממשלה.
התחושות של שקד, אורבך, כלפון, סילמן וקרא, אולי מוצדקות. אך לחלופין בעת ישיבתם בממשלה הזו מנעו את הקמה של ממשלה חלופית, על הדרך אימצו את הטרמינולוגיה של השמאל באין ספור מקרים, ובכל יום מממשים אידאולוגיה שמאלית. אז מדוע הפליאה שמאשימים אותם ברע?
