ביום ראשון בערב נסעתי מביתי בגב ההר לאולפן ערוץ 14 שבתחומי ישראל הקטנה כדי לנסות להבהיר שאני עדיין ימני. לא בגדתי. התורה העכשווית שלי, בכתב ובעל פה, היא בדיוק התורה של פעם, החל מסוגיית הגבולות וכלה בסוגיית התקשורת. כמו בעבר, זה לא קשור לנתניהו או לבנט, רק לרעיון, והוא עומד בתוקפו.
כל הדרך ירד גשם שוטף, ברקים הבהבו, רעמים התפוצצו, אך באולפן במודיעין היה סוער פי כמה. ידידי אראל סג"ל אירח אותי ל"ראיון עומק", שבסופו של דבר היה רדוד למדי. באשמתו, באשמתי. שום שאלת עומק לא נשאלה, שום תשובה לא עתידה להתפרסם אחרי מאה־ועשרים בקונקורדנציית הגיגיי. ריאיון ארוך יחסית למדיום הטלוויזיוני, 13 דקות, התמצה בתהייה התובענית של אראל, ובמאמציי הנואשים להסביר לו, איך זה שבמקור ראשון לא מטיפים השכם והערב למיגורה המיידי של ממשלת בנט־לפיד, כמו שנהוג כעת לעשות בערוץ 14 או בגלי ישראל, ולא צורחים עליה בדציבלים הנדרשים. מסכן אורי מילשטיין, האורח הנוסף באולפן, שנאלץ להמתין לתורו בשתיקה ממושכת. כהיסטוריון צבאי ודאי יש לו נקודת מבט מעניינת על מלחמת האזרחים המוטרפת שמתפתחת בין הימין לעצמו.
אגף הימין הישראלי 2022 שערוץ 14 מייצג, ושאת גודלו המדויק קשה לשער, מזקק היום את הרעיון הימני במילה אחת: נתניהו. ובשתי מילים: בנט הנוכל. איש ימין המהסס לזרום עם התיאור התמציתי הזה, ומטיל גם על נתניהו אחריות כבדה להחמצת הישגי הימין בבחירות האחרונות, נחשב במקרה הרע ל"עוד נוכל עם כיפה סרוגה" או "סוכן בורות עם כיפה קטנה על הראש וחיוך של הימלר" (ציטוטים טריים מהטוויטר בעקבות הריאיון בערוץ 14), ובמקרה הטוב לדתי מחמד שנפשו יוצאת למחמאות מהשמאל. אבוי לו אם יעז לחשוב שלמרות מעללי בנט בקיץ שעבר, וההפכפכנות המפוארת שלו, טוב שנחסכו מאיתנו בחירות חמישיות, שיש עכשיו תקציב מסודר ושלמרות החשדות המוקדמים טרם נפתחה קונסוליה אמריקנית בירושלים.
"לפני שנה היינו ביחד, עכשיו אנחנו לא ביחד", נאנח אראל לקראת סיום, כאילו שבשנה החולפת נפערה תהום רעיונית בינינו. שום תהום. גם לדעתי מפלגה עם שישה מנדטים לא אמורה להיות מפלגת שלטון, וקואליציה עם רע"ם רעה למפעל הציוני. אני שותף לתחושה שמנדלבליט לא היה אמור להגיש כתב אישום נגד נתניהו, ודאי לא בתיקי העיתונות. כתבתי זאת פה פעמים לא מעטות לפני ואחרי הגשת כתב האישום. בקיצור, אראל ואני עדיין ביחד למעט עניין קטן אחד: בניגוד לאראל אני סבור שבמוצאי בחירות 2021, אחרי ארבעה סבבים אלקטורליים שלא אפשרו הקמת ממשלה חדשה בראשות נתניהו, היה עליו להישיר מבטו אל בוחריו־אוהביו ולומר להם כדברים הבאים, פחות או יותר:
"בוחריי היקרים, אני חף מפשע, בפרקליטות עשו לי עוול נורא, התקשורת רודפת אותי שנים. אף על פי כן קיבלתי שלושים מנדטים, יותר מכל מועמד אחר. אבל מה לעשות, שוב נבצר ממני להקים קואליציה כלבבנו. לפני כארבעה חודשים העדפתי בחירות רביעיות על פני כיבוד הסכם הרוטציה עם גנץ מתוך מחשבה שהפעם אצליח לגבש סביבי 61 מנדטים, אך כידוע זה לא צלח. לימין יש 65 מנדטים, אבל רק 59 מהם מוכנים להצטרף אליי. לפיכך אני מעביר כעת את מוסרות ההנהגה לבכיר ליכוד אחר (אדלשטיין, ברקת, כ"ץ או רגב), כדי שהימין יממש את הישגו הגדול בקלפי, ושחלילה לא תוקם פה ממשלה עם השמאל ורע"ם. מדינת ישראל חשובה יותר מכל אחד, גם ממני. תודה רבה לכם ולהתראות אחרי הזיכוי במשפט".
אגב, נתניהו עדיין יכול לשאת נאום דומה, ולהחזיר מיד את הליכוד אל כס השלטון. אולם רק לאחרונה הוא הציע את הלשכה הנחשקת דווקא לבני גנץ, ידיד אבו־מאזן ומחריב חומש, ודווקא באולפן ערוץ 14. אראל סג"ל, אחד משני מראייניו, נראה ונשמע אז הרבה פחות נסער. זעקתו הנוקבת על "השבר הטקטוני בימין" נשמרה לריאיון עומק באותו אולפן עם דניאלה וייס, שני לילות אחרי הריאיון איתי. גם דניאלה הושבה שם על כיסא נאשמים, ונאלצה לספק הסברים בדבר בגידתה המדומה והפניית העורף שלה לערכי הימין האמיתיים (בין השאר, מעמד הרבנות הראשית בנושאי כשרות!).
אשת הימין הוותיקה שאירחה את מנחם בגין בסבסטיה וארגנה את העצרת הגדולה למען נתניהו ערב בחירות 2015, הוצגה פתאום כעוכרת ליכודניקים וכאחראית בכירה לשבר הטקטוני. בהכירי היטב את אראל כאדם ישר אני מציע לו להרהר בימים הקרובים באפשרות שהמחוללים העיקריים של השבר הם אולפני הטלוויזיה והרדיו של הימין. יום יום וערב ערב הם קודחים ומרחיבים אותו בחריצות, לשמחת השמאל, שמחה רבה מאוד.
