מגמה מוזרה מתרחשת לנגד עינינו, בניגוד לכל הציפיות: ככל שמספרי החולים המאומתים הולכים ועולים, כך הממשלה פועלת דווקא להסיר את המגבלות המעטות הקיימות על המשק. חובת הבידוד למחוסנים שפגשו חולה מאומת בוטלה בכפוף לבדיקת אנטיגן שלילית, שגם היא בוטלה לאחר מכן לטובת בדיקה ביתית למי שגילו נמוך מ־60, חובת הבידוד למחוסנים השבים ארצה מחו"ל בוטלה אף היא, ובשבוע הבא ייפתחו השמיים גם לכניסת תיירים. מערכת החינוך לא הציבה אפילו קו הגנה ראשוני לתלמידיה, מתווה "הכיתה הירוקה" פג השבוע בלי הסכמות על מתווה חדש, והתלמידים נדבקים בהמוניהם (כ־20 אלף תלמידים מאומתים, וכ־80 אלף בבידוד). מגבלות התקהלות לא הוחלו בשום שלב, ואירועי ענק ממשיכים להתנהל תוך הדבקה המונית. בשלב הבא שוקלים בממשלה לבטל או לצמצם את מתווה התו הירוק, ולצמצם את מספר ימי הבידוד לחולים מאומתים.
ההסבר הרשמי למגמה הזו הוא מעט מעגלי: האומיקרון כבר פה, אומרים האנשים שלא ממש ניסו לבלום אותו – וכעת אין מה להיאבק בו. קצב ההדבקה שלו כל כך גבוה, שאין טעם לנסות לעצור אותו. ההסבר האמיתי הוא פרקטי: קצב ההדבקה הגבוה יוצר עומס אדיר על המערכות, והן פשוט לא עומדות בו. העלייה במספרם של האנשים שנחשפים לחולים, מתורגמת לתורים ארוכים בעמדות הבדיקה ולזמני תשובה ארוכים יותר. מערך הבדיקות עומד לקרוס, ועל כן יש צורך לתעדף את מי בודקים ולפטור חלק מהציבור מבדיקות. באותו אופן, מספר החולים והמבודדים כל־כך גבוה, שהוא עומד לייצר סגר דה־פקטו. אם מיליוני אזרחים בישראל עומדים לחלות בקורונה, המשמעות היא פגיעה דרמטית בכלכלה, גם בלי סגר רשמי. במצב כזה, או שמחליטים לספוג את הפגיעה ולפצות את העסקים, או שמשנים את המדיניות ומקצרים את הבידוד גם לחולים.
אם יתממשו התחזיות המדברות על בין שניים לארבעה מיליון חולים בתוך שבועיים, רבע מכוח העבודה בישראל יושבת. במקרה כזה, בהתאחדות התעשיינים מדברים על הפסד של כשבעה מיליון ימי עבודה, ללא סגר וללא מגבלות. העובדים יפסידו ימי עבודה, אבל המכה העיקרית תנחת על ראשיהם של העסקים, שגם יתמודדו עם ירידה בפעילות וגם יידרשו לשלם לעובדים המבודדים שכר מלא בימי מחלה. התעשיינים מעריכים את עלות ימי המחלה הללו בכחמישה מיליארד שקלים שיוצאים מכיסם של העסקים – כרגע, ללא שום פיצוי.
"אנחנו באירוע שאמור לגרום נזק אדיר לעסקים ולמשק הישראלי בחודש הקרוב, והדבר עובר כאילו מתחת לרדאר", אמר השבוע נשיא התאחדות התעשיינים ד"ר רון תומר. "מעסיקים יסבלו מהאטה בעסקיהם בגלל החולי, ומאידך יידרשו לשלם ימי מחלה בכמויות לא פרופורציונליות ושלא היו מקובלות עד היום בחודש אחד. המעסיקים עסוקים כרגע בהישרדות. הם מנסים להמשיך לפעול, בידיעה שחלק גדול מהעובדים שלהם יהיה מנוטרל מעבודה. אם הם יצטרכו לשאת בעלות ימי המחלה, הם ישרדו את הגל החמישי רק כדי לקרוס מיד אחריו".
האמת היא שאין כאן כל אסטרטגיה קוהרנטית. את התו הירוק מבקשים לבטל עכשיו כיוון שגם מחוסנים נדבקים ומדביקים באומיקרון, ועל כן אין סיבה להבחין ביניהם בכניסה לעסקים. אבל זוהי אותה ממשלה שטוענת שדרך המלך להתמודדות עם הגל היא חיסונים, ובשם הגישה הזו ביטלה את חובת הבידוד למחוסנים, גם כאלה שנחשפו למאומת באומיקרון. "אנחנו לא עושים את המאמץ המינימלי הנדרש כדי למתן את הגל", אמר השבוע מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, משה בר סימן־טוב ברשת ב'. "לא יכול להיות שכל המדיניות שלנו נגזרת מחוסר הרצון שלנו לפצות".
לא רק חולים מאומתים – גם הבלבול הציבורי גדל פה באופן מעריכי מיום ליום. מי נכנס לבידוד, לכמה זמן ואיך יוצאים ממנו – אלה חידות שרבים מנסים לפצח. ההנחיות לא ברורות, והן משתנות תדיר. אפילו צוות השרים להסברת הקורונה, שהוקם רק לפני ארבעה חודשים, התפרק. "הצוות לא קיים", אמר השבוע אחד מחבריו, שר התפוצות נחמן שי. "מה ששבר את המערכת, זה ההיקף של הפעילות והמורכבות שלה. הקצב היה כזה שגם אם היינו מתכנסים כל יום לא היינו מצליחים לעמוד בו".
אלא שקצב השינויים הגבוה הוא לא רק יציר כפיה של הממשלה עצמה, אלא גם הסיבה לכך שאכן דרושה הסברה אינטנסיבית. המערכת משדרת בלבול, משנה תדיר את ההנחיות ולא מצליחה לעמוד בהן גם כשהן מקילות מאוד: מערך הבדיקות קורס, הודעות בידוד לא מגיעות לאנשים, וההנחיות אינן מתוּוָכות לציבור. ודאי שגם אין דרך לאכוף בידוד בהיקפים כאלה. גם מערך החיסונים, אולי האדן החשוב ביותר של אסטרטגיית הטיפול במגפה, לא מצליח לעמוד בקצב. בני השישים ומעלה שהבינו כי לא תהיה להם שום הגנה הסתערו על החיסון הרביעי, רק כדי לגלות שאין מספיק ממנו.
כשראש הממשלה אומר ש"קנינו זמן יקר" כשבלמנו לזמן קצר את כניסת האומיקרון באמצעות מגבלות על כניסה לארץ, אי אפשר שלא לתהות מה בדיוק עשינו עם הזמן היקר הזה. אם המערכות קורסות מיד כשהתחזיות מתגשמות, בדיוק כפי שהמומחים העריכו, לשם מה בדיוק עיכבנו את האומיקרון בשערי הארץ? אם האסטרטגיה היא לתת לו להשתולל ולנסות לשרוד את הגל – למה לא לפני שלושה שבועות? מה השתנה?
הממשלה לא מצליחה לעקוב אחרי כל מי שבבידוד, אז היא פוטרת אנשים מבידוד. היא לא מצליחה לבדוק את כל מי שצריך בדיקה, אז היא תבטל את חובת הבדיקות לחלקם. היא לא מוכנה לפצות עסקים על אובדן ההכנסות, אז היא תבטל להם את התו הירוק. אלה לא ביטויים למדיניות סדורה אלא לכשל מערכתי שיטתי. ובסופו של יום – גם נדביק את כל המדינה, וגם נספוג פגיעה בעסקים.
גל עליות המחירים מעורר את הסנטימנט הפופוליסטי בציבור, וגורר קריאות לצעדים שעלולים להחמיר את המצב
קצה הקרחון
גל עליות המחירים בחודשים האחרונים זכה השבוע לתשומת לב ציבורית, לאחר שרשת הגלידריות "גולדה" הודיעה על העלאת מחירים, והתגובות הזועמות הציפו את הרשת. מתברר שהישראלים מוכנים לספוג עליית מחירים בשלל מוצרי בסיס, מפסטה וקטשופ ועד פירות וירקות, אבל גלידה בטעם בייגלה מלוח היא הקש ששובר את גב הגמל. הצעד של גולדה הצטרף להודעתה של חברת המזון השלישית בגודלה בישראל, אסם־נסטלה, על העלאת מחירים בשיעור שבין שלושה לשבעה אחוזים. חברות אחרות, ובהן שסטוביץ וסנו, העלו מחירים אף הן. העלאת המחירים מצד הספקים התגלגלה לבתי קפה, מסעדות ורשתות מזון מהיר, כמו מקדונלדס, ג'פניקה, ארומה ואחרות.
האשמות בחמדנות מוגזמת והפקעת מחירים לא איחרו להגיע, כמו גם ב"ניצול משבר הקורונה". אבל האמת היא שהסיבות שחברות ורשתות המזון מציגות לעליית המחירים, נכונות במידה רבה. בשנה האחרונה אנו רואים התייקרות גלובלית משמעותית במחיריהם של חומרי גלם, חומרי אריזה ושינוע הסחורות. על פי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO), מחירי המזון הגיעו לרמתם הגבוהה ביותר מזה עשור. בחודש נובמבר עלו מחירי הדגנים ב־23.2% בהשוואה לשנה שעברה, ובמיוחד עלה מחיר החיטה (מעל 40%); מחירי השמנים הצמחיים עלו ב־10% בהשוואה לשנה שעברה; ומחירי הסוכר עלו ב־40% מהשנה שעברה. שמן, סוכר, דגנים – כל החומרים שמהם עשויים דגני בוקר, פסטה, פתיתים, חטיפים ואלפי מוצרים אחרים שמתייקרים כעת.
מוצרי הגלם הללו יקרים כעת בכל העולם, ובעקבות זאת מחיריהם של מוצרי המזון עולים בכל מקום. בישראל אין כמעט גידול מקומי של דגנים, סויה או סוכר, ויצרני המזון המקומיים מייבאים ארצה את כל חומרי הגלם הבסיסיים הללו באוניות צובר גדולות, שמחירי ההובלה שלהן עלו השנה בכ־600־800 אחוזים. האוניות הללו, שמביאות לארץ תבואה למאכל, חומרי גלם לבתי הבד שמייצרים שמן, חומרי גלם בעבור מזון לבעלי חיים, וחומרים אחרים לתעשייה המקומית – תקועות כבר חודשים ארוכים בתור לפריקתן בנמלי חיפה ואשדוד. אונייה כזו, שניתן לפרוק ביומיים עד ארבעה, ממתינה בשנה האחרונה כארבעה שבועות בממוצע, ומשלמת על האיחור קנס שיכול להגיע לגובה של מיליון דולר ויותר. איגוד יבואני התבואות מעריך את העלות העודפת, הנובעת רק מחוסר היעילות של הפריקה בנמלי ישראל, בכ־400 מיליון שקלים. את העלויות הללו היבואנים מגלמים במחירי התבואה, שנמכרת לחברות המייצרות ממנה מזון ומוכרות את המוצרים לצרכנים. אך הגיוני שהעלויות הנוספות הללו יתגלגלו בסופו של דבר למחיר שאנחנו משלמים בסופרמרקט. אבל הרבה יותר קל לזעוק חמס על חמדנות, מאשר לגרום לנמל אשדוד לגבור על דרישות ועד העובדים שלו ולהתייעל.
גל עליות המחירים מעורר את הסנטימנטים הפופוליסטיים בציבור, וגורר קריאות לצעדים שעלולים להחמיר את המצב, כמו פיקוח מחירים (קונספט כל כך יעיל שהוא פס מן העולם כמעט בכל מקום) והעלאת שכר המינימום. לאחר הודעת אסם על העלאת מחירים, קמה מחאה הדורשת להעלות את שכר המינימום ל־40 שקלים לשעה. אם יוקר המחיה עולה, אמרו, צריך להעלות גם את שכר המינימום.
אלא שמעבר לחומרי הגלם, כוח אדם הוא ההוצאה המשמעותית ביותר של יצרניות המזון ובוודאי של רשתות המזון המהיר, והעלאה של שכר המינימום רק תביא להגדלת הוצאותיהן, ובהמשך ישיר – לעליית מחירים נוספת. ייתכן מאוד שעליית מחירי המזון היא זמנית, וקשורה לפגיעה בשרשראות האספקה בעקבות משבר הקורונה, כפי שסבורים מומחים. אבל מדיניות כלכלית הרסנית לא משתנה בקצב מהיר כמו השווקים, והיא עלולה לחולל נזק ארוך טווח לשנים קדימה. מי שהגלידה יקרה לו מוטב שיקנה פחות ממנה עכשיו, מאשר ישלם הרבה יותר אחר כך.
נפלאות קו העוני
אין כמו שנת הקורונה כדי להבין עד כמה האופן שבו מודדים עוני במדינת ישראל מנותק מהמציאות, ועד כמה המוסדות הרשמיים של המדינה אינם מבינים עוני מהו. בשבוע שעבר פורסם דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2020. אם מישהו ציפה שבשנה שבה רבע מכוח העבודה היה מובטל, התוצר במדינת ישראל ירד ב־2.5 אחוזים, עסקים נסגרו ואנשים נשארו בבית חודשים ארוכים, נראה גם גידול במספר העניים בישראל, גם אם זמני – הוא התבדה ובגדול. דווקא בשנת הקורונה שיעור העוני במדינת ישראל ירד, ובהיקף לא קטן.
על פי נתוני הביטוח הלאומי, שיעור העוני בישראל בשנת 2020 עמד על כ־21 אחוזים, ירידה מ־21.6 אחוזים בשנת 2019. העוני בקרב ילדים מצוי גם הוא בירידה, ואצל הקשישים הירידה הייתה דרמטית במיוחד: מ־16 אחוזי עוני בשנת 2019 לכ־13.5 אחוזים בשנת 2020. בביטוח הלאומי מסבירים את התופעה הזאת בכך שהסיוע הממשלתי המשמעותי בזמן המשבר, ובעיקר דמי האבטלה, המענקים האוניברסליים והמענקים לקשישים, הפכו את השפעת המשבר ולמעשה הקטינו את שיעורי העוני.
בעבור המוסד לביטוח לאומי, קו העוני אינו מספר המייצג משהו אמיתי במציאות, למשל היכולת לרכוש סל מוצרים בסיסי, אלא קו המודד עוני באופן "יחסי": מחצית ההכנסה החציונית. על פי השיטה הזו, לוקחים את כל האנשים במדינה ומסדרים אותם מהאדם שמרוויח הכי מעט ועד האדם שמרוויח הכי הרבה. שכרו של האדם שנמצא בדיוק באמצע – מי שמחצית מהאנשים מרוויחים יותר ממנו, והמחצית האחרת מרוויחה פחות ממנו – הוא ההכנסה החציונית. מחצית ממנה מוגדרת כ"קו העוני". אם ההכנסה של האיש שבאמצע, עולה כתוצאה מעלייה באיכות החיים, אזי גם קו העוני עולה, ועימו גדל מספר העניים במדינת ישראל, גם אם בחייהם לא השתנה דבר.
באותו אופן, היציאה מהעוני שדווחה השנה, לא ביטאה שום שיפור בחייהם של העניים, שכנראה השתנו דווקא לרעה. בכל העשירונים נצפתה ירידה בהכנסות, מלבד בעשירון העליון. אבל כיוון שהממשלה פיזרה על כל האוכלוסייה עשרות מיליארדי שקלים, כמעט בלי הבחנה, הם לכאורה גרמו לירידה בשיעורי העוני. אפשר להתווכח אם זו הייתה מדיניות מוצדקת נוכח הנסיבות החריגות של מגפה עולמית, אבל בוודאי אי אפשר לחשוב ברצינות שמדובר במדיניות רצויה למיגור עוני. דמי האבטלה הממושכים שהממשלה העניקה גרמו לאנשים להישאר בחל"ת ולא לחזור לעבודה, גם כשהמשק שיווע לעובדים. האנשים הללו נדרשו לצמצם את רמת החיים שלהם, להשתמש בחסכונותיהם או ללוות כספים כדי להמשיך במצב הזה. מעבר למערכת התמריצים הלקויה שהמדינה יצרה במדיניות הנדיבה שלה, אי אפשר לומר בשום מובן שזה היה אירוע שהוציא אותם מעוני.
עד משבר הקורונה, בכל שנה בעשור האחרון ראינו יותר ויותר אנשים שעזבו את מעגל הקצבאות ויצאו לעבודה. בשל כך נרשמה עלייה כללית ברמת החיים של אנשים מכל קבוצות האוכלוסייה, בכל עשירוני ההכנסה. אבל עבור הביטוח הלאומי, כל זה העיד על יותר עוני. ככל שרמת החיים עלתה כך עלה גם קו העוני, והכותרות המשיכו לדבר על מיליון ילדים עניים. לעומת זאת, דווקא בשנה שבה אלה שנכנסו למעגל התעסוקה עזבו אותו שוב לטובת קצבאות, או־אז יורד העוני בישראל.
האמת היא שגם בביטוח הלאומי יודעים שדרך המלך ליציאה מעוני תמיד הייתה ותמיד תהיה עבודה. הישענות על חסדי המדינה היא לא ערובה לחיים משגשגים אלא לעוני רב־דורי. אבל הביטוח הלאומי לא יודע לתת עבודה, אלא רק קצבאות. האינטרס שלו תמיד יהיה להראות כיצד קצבאות מוציאות אנשים מעוני, ועל כן צריך להגדיל אותן ועל ידי כך את כוחו וסמכויותיו שלו כמי שמופקד על חלוקתן.
