הבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר בצ'ילה עוררו עניין חריג בישראל כי זכה בהן מועמד השמאל גבריאל בוריץ', הידוע בתור מתנגד חריף לישראל ותומך ב־BDS. במקור ראשון התפרסם ריאיון עם חררדו גורודישר, נשיא הקהילה היהודית בצ'ילה, ובמקביל כתב רן ברץ מאמר נרחב על העתיד הקודר הצפוי לכלכלת צ'ילה בעקבות התוצאות. אין לי כוונה להתווכח עם נשיא הקהילה על הנעשה בקהילתו וגם לא עם ברץ בענייני כלכלה, אבל לדעתי יש כמה נקודות הראויות לתשומת לב.
ראשית יש להבין מי היו המועמדים. בבחירות לקביעת מועמד גוש השמאל הביס בוריץ' את נציג המפלגה הקומוניסטית דניאל חאודה (Jaude), מתמודד ממוצא פלסטיני שבעבר היה פעיל בחזית העממית לשחרור פלסטין. בבחירות עצמן הוא הביס את אנטוניו קסט, איש הימין הקיצוני שאביו היה קצין בוורמכט והיגר לצ'ילה אחרי מלחמת העולם השנייה. בקהילת יוצאי גרמניה בצ'ילה היו לא מעט נאצים, וחלק מצאצאיהם ממשיכים להחזיק בדעותיהם. בקצרה, איש מהמועמדים לא היה אטרקטיבי מבחינת ישראל, ולא בטוח שמי שנבחר הוא הגרוע ביניהם.
נשיא הקהילה הביע בריאיון תקווה שעד תום תקופת כהונתו (כהונת נשיא בצ'ילה מוגבלת לשתי קדנציות שאינן רצופות) יהפוך בוריץ’ מיריב לידיד. הוא הוסיף שבוריץ’ נחשף עד עתה רק לטיעוני הפלסטינים, והביע תקווה שהוא יהיה פתוח לשמוע גם טיעונים אחרים. הוא גם הצביע על גודלה העצום של הקהילה הפלסטינית בצ'ילה: בעוד שבקהילה היהודית יש פחות מ־20 אלף חברים, הרי שבצ'ילה יש כ־400 אלף אזרחים ממוצא פלסטיני.
אשמח להתבדות, אבל אני לא סבור שבוריץ’ הוא "תינוק שנשבה" ושביום שבו ייחשף לטענות ישראל יחליף את עורו. הוא אדם משכיל שגיבש את דעתו במהלך השנים. החדשות הרעות מבחינת ישראל הן שהוא מן הסתם לא האחרון ולא הקיצוני מבין מבקרי ישראל שייבחר לתפקידים פוליטיים בכירים בעתיד הנראה לעין, לאו דווקא בצ'ילה. אגב, הפלסטינים העשירים הם מצביעי ימין באופן מסורתי, ואת רובם מעניינת המדיניות הכלכלית של המועמדים הרבה יותר מעמדותיהם בעניין הסכסוך הישראלי־פלסטיני. לא במפתיע, באזורים שבהם מרוכזים היהודים והפלסטינים האמידים זכה מועמד הימין לניצחון סוחף.
הטענה בדבר הפער הגדול שבין הקהילה היהודית והפלסטינית מבוססת על הנחה חסרת בסיס. ראשית, יש להבדיל בין חברי קהילה לבין אנשים ממוצא יהודי או ממוצא פלסטיני. כך למשל, בעוד בקהילה היהודית יש כ־20 אלף חברים, יש בצ'ילה קרוב ל־70 אלף זכאי חוק השבות. על פי הנטען, בצ'ילה יש כ־400 אלף פלסטינים (נוסף על כמה מאות אלפים בשאר מדינות אמריקה הלטינית). המשותף לרובם הוא שהם צאצאי נוצרים מאזור בית־לחם שהיגרו לאמריקה עוד בימי השלטון העות'מאני (ולכן הם מכונים לצערם "טורקים"). בלי להמעיט מסיפור ההצלחה של הקהילה הפלסטינית שחבריה משולבים היטב בכל תחומי החיים בצ'ילה, מדובר בנתונים מנופחים שנוצלו ומנוצלים לטובת הקהילה. נתוני האמת שאין עליהם עוררין ברורים: באזור בית־לחם היו בראשית המאה העשרים לפני ההגירה כ־11 אלף נוצרים. ב־1941 תועדו בצ'ילה 1,206 משפחות ממוצא פלסטיני שמנו 6,590 נפשות. מאז הגיעו עוד מהגרים, אבל מספרם קטן יחסית, וגם אם נביא בחשבון את הריבוי הטבעי לא נגיע ל־400 אלף. למעשה, על פי מחקר שערכתי, מספרם הכולל של אזרחי צ'ילה ממוצא פלסטיני קרוב יותר ל־50 אלף. מספרם של חברי הקהילה הפעילים קטן בהרבה.
ובקצרה לעניין הכלכלי: "הנס הכלכלי" של צ'ילה בימי פינושה הושג במידה רבה בזכות חיסולם הפיזי של מנהיגי ארגוני העובדים. מעבר לזה, סוד כוחו של השמאל בצ'ילה הוא חוסר השוויון שקיים בה. אמנם המדדים המאקרו־כלכליים בצ'ילה טובים יחסית, אולם מעטים באופן יחסי נהנים מהמצב הזה. בדיוק בגלל זה, פעם אחר פעם מצליחים מועמדי השמאל להיבחר בה (וגם בשאר מדינות אמריקה הלטינית). בין הסיבוב הראשון של הבחירות לשני הבין בוריץ’ שאג'נדה כלכלית שמאלנית קיצונית תמנע את בחירתו, ולכן הוא "התמרכז". לנוכח העובדה שלימין־מרכז יש רוב בשני בתי הפרלמנט, לפחות כרגע הוא אנוס לקיים את הבטחת הבחירות שלו, לשפר את מצבן של השכבות החלשות תוך שמירה על אחריות פיסקלית. חובת ההוכחה כעת – עליו.
ד"ר מיכאל ארליך הוא איש המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן ויליד צ׳ילה
