במשך שניות ארוכות ניסה השבוע ראש הממשלה בנט למצוא תשובה הולמת לשאלה אם יפנה את הישיבה בחומש. בסוף הוא גמגם משהו על תיאום רגיש בינו ובין שר הביטחון גנץ, אבל לא אמר מה יעלה בגורל הישיבה. בהזדמנויות אחרות, בעיקר בתדרוכים, אמר בנט כי הישיבה לא תפונה, אבל ראשי המתנחלים לא מאמינים. "אם בנט אומר משהו זה באמת מרגיע, אצלו מילה זו מילה", אומרת בציניות ח"כ אורית סטרוק מהציונות הדתית.
בנט לא יכול לדבר גלויות. מענה חד־משמעי יסבך אותו. אם יאמר שצריך לפנות מיד את הישיבה, כמו שאומרים השר עמר בר־לב (עבודה) או סגן השר יאיר גולן (מרצ), הוא ייחשב בוגד בעיני הימין והמתנחלים, וכמי שסוגר באופן רשמי את ההתנתקות שהחל אריאל שרון לפני 16 שנה. אם ישאיר את הישיבה על מכונה, הוא מפר את חוק ההתנתקות. בינתיים הצבא מפנה רק את המבנים סביב הישיבה בחומש. גם פועלים לפי החוק וגם מפירים אותו. גם וגם.
בנט לא ניתק את עצמו מעמדותיו. דבריו של ח"כ בצלאל סמוטריץ כאילו בנט מעניק לרוצחיו של יהודה דימנטמן ז"ל את מבוקשם על מגש של כסף מקוממים. זו הסתה. קשה לי להאמין שבנט שהודיע כי "לא הורדתי מלוח ליבי את הסרט הכתום" הפך לאיש שמאל. אולי ההפך. הממשלה הזו היא ימין לכל דבר, בלי שום מהלך שמאלי בעל משמעות ועם כמה יוזמות ימניות בעלות ערך היסטורי, כמו השכונות החדשות הענקיות שמתוכננות מעבר לקו הירוק בירושלים, ומאות יחידות דיור שאישרה הממשלה בהתנחלויות. מבחינת הימין יש לכך הרבה יותר חשיבות מאשר פינוי קרוון וחצי במאחז כלשהו.
מעבר לכך, בנט מסובך עם האמריקנים בגלל העמדות הימניות שלו. "אמרתי שלוש פעמים 'לא' לנשיא ביידן", סיפר לראשי מועצת יש"ע זמן קצר אחרי ביקורו הראשון והיחיד בוושינגטון, באוגוסט האחרון. סירוב אחד היה על הקפאת בנייה בהתנחלויות, השני על הקמת הקונסוליה הפלסטינית בירושלים, והשלישי בענייני איראן. מאז ביידן לא החליף מילה עם בנט, למעט פגישה חטופה אחת בוועידת האקלים בגלזגו יחד עם בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת אנגליה. בשיחותיו של בנט עם מזכיר המדינה אנתוני בלינקן מככב לא רק הנושא האיראני אלא גם, ואולי בעיקר, השכונה היהודית שאמורה לקום בעטרות.
אבל בנט איבד את הקולות בימין המתנחל, והוא בכל זאת רוצה לשרוד במקום אחר. על הדרך הוא קצת התאהב בפוזה של ראש ממשלה של כולם: מנהיג עם שישה מנדטים שיושב באמצע, לא מרשה לעצמו לרוץ לימין או לשמאל, אבל יש לו שיח עם כולם, לפחות בממשלה שלו. את הבחירות הבאות הוא מקווה להציל בעזרת קולות מהמרכז ואפילו מהשמאל. איילת שקד, השותפה הנאמנה ביותר של בנט לאורך השנים, אומרת כי המצביעים המתונים של הציונות הדתית יישארו בימינה, אבל פוטנציאל הגידול של המפלגה נמצא בין הבוחרים של יש עתיד וכחול לבן, ולא אצל מצביעי הליכוד.
אגב, גם לשקד אין עתיד בליכוד. הניסיונות האחרונים שלה להציג עמדות ימניות החורגות מהקו הממשלתי לא יסייעו לה להגיע לליכוד, והיא עצמה ויתרה על הרעיון. כל מי שקשור בממשלת בנט־לפיד שרוף אצל מתפקדי הליכוד, למעט אצל הליכודניקים החדשים שמסולקים היום מהתנועה.
יו"ר הרשות יצא מהבית בראש־העין עם הלוואה של 100 מיליון שקל, אישורי עבודה למאות פלסטינים, תווי מעבר לבכירי הרשות ועוד. זה שווה את מחיר היציבות
בסלון של בני
ביום שלישי בערב נפגש שר הביטחון עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו־מאזן בביתו של גנץ בראש־העין. בנט שוב עמד בדילמת שמאל־ימין הנצחית שלו. ראש הממשלה תמך בפגישה, משום שהוא מבין את החשיבות שלה. בנט גם התנגד לפגישה, כי היא סותרת את הקו הכמעט רשמי של הממשלה שלו, להקפיא כל משא ומתן מדיני עם הפלסטינים. בנט כן ולא. אז מה עושים? מסתייגים. זה הפתרון הטוב ביותר. מקורבי בנט דאגו להדליף שהוא מתח ביקורת על הפגישה (שהיה מודע לה) וטען שהיא לא תורמת ליציבות הממשלה.
אין דבר מופרך יותר. בנט יודע היטב כי הפגישה בין גנץ לאבו־מאזן תורמת ליציבות הממשלה וגם ליציבות שלו. אבו־מאזן מחזיק את הרשות הפלסטינית בשארית כוחותיו, ושיתוף הפעולה שלו עם ישראל מונע קטסטרופה. "מנגנוני הביטחון שלנו יפעלו כדי למנוע טרור ואנרכיה פנימית", צוטט אבו־מאזן מתוך הפגישה. יו"ר הרשות יצא מהבית בראש־העין עם הלוואה של 100 מיליון שקל, אישורי עבודה למאות פלסטינים בישראל, תווי מעבר חופשי לבכירי הרשות והטבות נוספות. כל זה שווה את מחיר היציבות הביטחונית.
בנט, גנץ וגם יאיר לפיד שבירך באיחור על הפגישה (לפיד מעולם לא נתפס בפגישה עם מנהיג פלסטיני) מבינים כי האסון הלאומי הנורא ביותר שעלול להתרגש עלינו הוא קריסת הרשות לתוך ישראל. מציאות כזו תקדם מדינה דו־לאומית ישראלית־פלסטינית ותערער את יסודות הקיום היהודי והציוני בישראל. אני חושב שקטסטרופה כזו היא כבר בלתי נמנעת, נוכח ערבוב האוכלוסיות בשטח במשך עשרות שנים, שמונע כל אפשרות לניתוק בין שני העמים, אבל כל עוד אפשר לשמור על הפרדה – מה טוב.
השבוע שמעתי, בתוך כל הסתירות הפנימיות, ניתוח קצת הזוי של המצב. השר יועז הנדל, איש חכם שחיבר גם ספרים חשובים על העימות עם איראן ועל אינתיפאדת אל־אקצה, אמר כי צריך למנוע בכל מחיר את קריסת הרשות. "אנחנו צריכים לעשות הכול כדי שלא נחזור לנהל את החינוך והבריאות בשכם וברמאללה", אמר הנדל, מראשי מפלגת הימין "תקווה חדשה". בעצם הנדל מביע תמיכה בהסכמי אוסלו שהביאו בפועל להיפרדות מדינית, כלכלית ומוניציפלית מהפלסטינים. כך אנחנו חוסכים מעצמנו את האחריות לחייהם של 2.5 מיליון פלסטינים בערי יו"ש ובמחנות הפליטים, שאין לנו שום אפשרות לעמוד בה.
מצד שני, השר הנדל גינה את הפגישה בין גנץ לאבו־מאזן. ונשאלת השאלה, איך הוא וחבריו מבקשים לשמור על קשר לאורך זמן עם בכירי הרשות כדי לקיים אותה ואת האינטרס הישראלי? כל מי שיציע תשובה יצירתית יוזמן לקפה בראש־העין ובקלאווה במוקטעה.
