אייי אייי איייי איזו שנה עברה עלינו, לפני שבוע וחצי הוצאתי מהארון את המעיל הגדול והנפלא שלי, שקניתי פעם בפריז, אחחחח הייתי פעם בפריז אתם מאמינים לי! אוי ויי. בקיצור הוצאתי את המעיל מהארון, לכבוד הסערה "כרמל" ומיד כשהוצאתי אותו לבשתי אותו רגע, כדי להיזכר כמה הוא מחמם, ומיד כשלבשתי אותו, הכנסתי את הידיים לכיסים, כי זה מה שעושים עם מעילים. ומיד כשהכנסתי את היד לכיס, הרגשתי פתאום שיש בכיס משהו מוזר, והייתי בטוח שזה שטר כזה ישן של מאה שקל, איזה כיף זה למצוא כסף במעילים, אבל כשהוצאתי את השטר מהכיס, גיליתי לתדהמתי שזו מסכה. מסכה כירורגית כזאת פושטית בצבע תכלת, ופתאום קלטתי שגם לפני שנה בחורף היתה כאן מגפה.
הסערה "כרמל" היתה בדיחה מצ'וקמקת. שלושה ימים של גשם ושוב חזרנו למידל איסט. אבל תראו איך הסערה הזו של הקורונה מסרבת להרפות, תראו מה היא מחוללת לנו. תראו את הגרפים, את דיווחי החדשות, את הבידודים, והבדיקות, והתסמינים, והחיסונים, והמועקות. תראו אותה, את המגפה הזו, עם הגרסה החדשה והדוחה שלה, תראו איך היא שוב משפילה אותנו. אי אפשר לראות אותה, ואי אפשר לשמוע אותה, ואי אפשר לדעת באמת מתי ואיך היא נכנסת פנימה לריאות, אבל את ההשפלות שלה כולנו מרגישים. איך היא לא מתביישת תגידו לי, איך היא לא מתביישת להיות כאן, איתנו, עוד מעט כבר שנתיים. שנתיים שלמות אתם קולטים!
לפני שנתיים וחצי, כשנח הבן הקטן שלנו נולד, התחילו לי כאבי גב נוראיים, בגב העליון, בצד ימין. כתבתי על זה כמה טורים בזמנו, כתבתי שכואב לי, ושאני לא מסוגל לשאת את הכאב הזה, אוי אבינו שבשמיים אני רק נזכר בימים הרעים ההם וכל הגוף שלי מתכווץ. כל כך כאב לי. בהתחלה הלכתי לאנשי מקצוע שיצילו אותי מהכאבים, הלכתי לכירופרקט שלא עזר לי בכלום, ולאוסטאופת שאמר לי במבטא צרפתי, "לפעמים צריך לדעת להרים ידיים" חחחחח. אחר כך הלכתי לפיזיותרפיסט שטיפל בי ונתן לי מלא תרגילים לעשות כדי לחזק את האזור, ובאמת במשך חודשיים עשיתי את כל התרגילים וברוך השם זה לא עזר לי בכלום, אחר כך התחלתי לסמם את עצמי עם כל מיני תרופות, שיעבירו לי את הכאב, וגם זה, תאמינו או לא, גם זה לא עזר.
ואחרי חצי שנה כזאת, של מלחמות איומות ותרגילים וטיפולים ותרופות ועיסויים, החלטתי להפסיק לנסות לטפל בכאב הזה. פשוט הזנחתי אותו, כמו שמזניחים רקפת צמאה. פשוט הכלתי אותו. לפעמים הוא התפרץ עליי באלימות, אבל רוב הזמן הוא פשוט היה שם, נודניק ועקשן, כמו שרק כאבי גב כרוניים יודעים להיות.
ואם יש לכם הרגשה שהסיפור הולך לכיוון כזה, של גאולה ונחמה, אז יש לי הפתעה בשבילכם חבריימלעך. שנתיים וחצי עברו מאז שכאבי הגב שלי התחילו, וברוך השם הם עדיין כאן איתי, מבוקר ועד ערב. הגב שלי כואב לי כשאני מתעורר, הגב שלי כואב לי כשאני יושב וכותב, הגב שלי כואב לי כשאני יוצא לימי צילום, הגב שלי כואב לי כשאני בבית עם הילדים, הגב שלי כואב לי כשאני במקלחת, והגב שלי כואב לי כשאני הולך לישון. שנתיים וחצי שהגב שלי כואב, אתם קולטים, ובמקום להתמודד עם הכאב, אני חי איתו בשלום קר ומנוכר.
יום יבוא, אני יודע את זה, אני מרגיש את זה, יום יבוא ואני אצטרך להתמודד עם ההשלכות של ההדחקה הזאת. בעוד שנה, או שנתיים, או עשור, הגוף שלי והנשמה שלי, יצטרכו להתמודד עם תעוקות כאבי הגב שאני קובר מתחת לשגרת חיי היום יום. זה ברור לי. קשה לי להסביר את זה במילים, אבל זה משהו שאני מרגיש בכל מאודי. יש איזה פצע, בתוך הכאב העמום שמתחבא לי בגב, ויום אחד אני אצטרף להתמודד איתו.
ורציתי שתדעו חברות וחברים, שבדומה לכאב הגב הכרוני של חיי – גם עם תעוקות המגפה נצטרך יום אחד להתמודד. הרי יש מגפה בעולם, המגפה הזו שינתה לנו את החיים, היא סחפה אותנו לתוך חיים אחרים, לתוך שגרה אחרת, משונה ומלחיצה ומעייפת, של חרדות והפגנות וחיסונים וסגרים. המגפה הזו הרגה אנשים שהכרנו. המגפה הזו הפכה את הילדים שלנו לקצת יותר בודדים. המגפה הזו חיסלה לנו את העסקים, פוררה לנו את החלומות, פירקה לנו את הנישואין. איייי.
עוד מעט שנתיים אתם קולטים, עוד מעט שנתיים שהיא כאן, הקורונה אינעל אבוה, וכבר עכשיו אפשר לומר בבירור שמדובר בסיפור מודחק. הרי לאף אחד אין כוח לדבר על המגפה, לאף אחד אין כוח לשמוע עליה. די חלאס החיים קצרים. את כל מה שיש לומר כבר שמענו. ובכל זאת. בכל זאת. יש משהו אחד שברור לי, בימי המגפה הללו, שבין אלפיים עשרים ואחת, לאלפיים עשרים ושתיים. ברור לי שאנחנו מדחיקים, ברור לי שאנחנו מודחקים, ברור לי שעם נזקי הסופה הזו שבה אנחנו תקועים עכשיו, נצטרך להתמודד שנים. וכמו כאב גב טורדני וערמומי, גם המגפה הזו מתחפרת לנו בנשמות, ובלבבות, ובזכרונות. יום יבוא, בעוד כמה שנים, יום יבוא וניזכר בשנים הרעות הללו, יום יבוא ונתמודד איתן, יום יבוא ונלחש לעצמנו סודות עצובים שהיום אנחנו לא מבינים. יום יבוא, יום אחד הוא יבוא, בינתיים אנחנו כאן, בינתיים אנחנו מדחיקים.
