אספר לכם איך היו שמחים. לפני כמה שבועות הזמנו כמה חברים לסעודת ליל שבת קטנה ואינטימית, אצלנו בבית, שיזינג הכינה מרק עגבניות מטורף, ואורז כזה מיוחד שעושים בתנור עם ירקות, ואני הכנתי טחינה, וציזיקי, וסלט גדול, וסלט חריף, איייי אני רק חושב על החריף המדהים שאני מכין וכל הפה שלי מתמלא ברוק. אני אגיד לכם מה המתכון, פלפלים חריפים ירוקים, וצרור כוסברה, ושלוש שיני שום, ושמן זית, ולימון, ומלח, וטיפהלה מים, וזהו, קוצצים הכול עד שהלב מתנפח מהתרגשות שכוייח. ולכבוד הארוחה גם קנינו יין רוזה יקר, וחלות רכות וטובות, וביקשנו מהחברים להביא קינוח, ואולי עוד כמה בקבוקי יין, כדי שיהיה לנו קצת כיף ביחד, כי כולנו היינו זקוקים לנחמה, גם שיזינג וגם אני, וגם כל האורחים שלנו. כולנו ייחלנו לנחמה, ואוכל טעים, ויין טוב, ואנשים מרגשים, זו הדרך הכי יעילה שאני מכיר למצוא בה נחמה. זה וסמים קשים חחחחח.
איייי זאת הייתה ארוחה מרגשת ועצובה, כל האורחים שלנו היו במין רגע כזה משברי בחיים שלהם, חבר אחד בדיוק נפרד מבן הזוג שלו, פרידה נוראית ושחורה ולא מנוהלת, וחבר אחר בדיוק גילה שהאקסית שלו מצאה לה גבר אחר, וזה שבר אותו לרסיסים, וחברה אחרת שהגיעה, בדיוק עברה משבר רציני בבית שלה, וגם אני ושיזינג היינו במין תקופה כזאת מורכבת וצפופה, וקשה לעיכול. חחחח זה נשמע שכל החברים שלי שבורים, אבל הם לא שבורים, כלומר, הם שבורים כמו שכולם שבורים, אבל בלילה ההוא, בשבת ההיא, היינו כולנו שבורים במיוחד.
ובסוף הארוחה, לפני הקינוח, יצאנו רגע החוצה לגינה לשתות קצת קפה, ולנשום קצת אוויר, ולעשן קצת סיגריות, ואני יצאתי עם הגיטרה שלי, וניגנתי עליה כזה, סתם מנגינות עמומות. ושם, בחוץ, בחצי הלילה, התגלגלנו למין שיחה כזאת, פתוחה מאוד, וחשופה מאוד, ופשוטה מאוד, כל אחד מאיתנו פתח שם חריץ קטן לכאב שלו, שמפלח אותו מבפנים, ומהחריצים הקטנים האלה שלנו, יצאו גם אלומות קטנות של אור. או שהאור נכנס פנימה. אייייי בכל דבר יש סדק, זה מה שלמדנו מלאונרד כהן. בכל דבר יש סדק! ככה האור מצליח להיכנס פנימה.
כל האורחים שלנו היו במין רגע כזה משברי בחיים שלהם
בקיצור ישבנו שם, שבורים וסדוקים וחשופים וחלשים ורכים, ודיברנו על הפחדים שלנו שחונקים אותנו, כל אחד סיפר על הפחד שלו. ופתאום, אחד החברים, התחיל לשיר – "אני מפחד!", חחחח הוא שר את זה במנגינה של השיר של עוזי חיטמן – "אני מנגן! מה אתה מנגן! אני מנגן, מנגן באקורדיון! מנ־מנ־מנגן, מנגן באקורדיון!" חחחח, רק שבמקום לשיר אני מנגן, הוא שר "אני מפחד!", וכשהוא שר את זה כולנו שרנו ביחד איתו, "ממה אתה מפחד!", והחבר שלי המשיך – "אני מפחד, מפחד להתאהב", איייי וכולנו שרנו אחריו – "מפ־מפ־מפחד, מפחד להתאהב".
וכשהוא סיים לשיר, כולם פתאום הסתכלו עליי, כי אני ישבתי לידו, ומהמבט שלהם, הבנתי שעכשיו תורי לשיר שאני מפחד, ובאמת בלי לחשוב יותר מדי התחלתי לנגן את האקורדים של השיר הדבילי הזה, ושרתי בקול חזק – "אני מפחד!" וכולם ענו לי, "ממה אתה מפחד", ואני שרתי בקול צלול – "אני מפחד, מפחד להתבזבז". איייי, וכולם ענו לי בקול רם, כאיש אחד – "מפ־מפ־מפחד, מפחד להתבזבז!", חחחחח וככה המשכנו לנו לשיר ביחד, אני מפחד! וכל אחד בתורו שר בקול צלול ממה הוא מפחד, וכולם חזרו אחריו! איייי, זה היה מין סבב כזה, קורע לב, וקורע מצחוק. מישהו שר שהוא מפחד להתבזות, ומישהי שרה שהיא מפחדת להתאהב, ומישהו שר שהוא מפחד להשתגע, ומישהו שר שהוא מפחד מנשים, ומישהו שר שהוא מפחד מעצמו, איייייי, וכמו שצחקנו שם לא בכינו שנים.
קראתי פעם ספר נחמד כזה של העצמה, שקורא לכל האנשים "לצעוק את החלומות שלהם" החוצה כל הזמן, כי ברגע שהחלומות יוצאים החוצה, הם משפיעים עלינו, וגם על הסביבה שלנו, וככה הם לאט לאט מתגשמים, זה מה שהבנתי מהספר. קראתי אותו די מזמן, אבל הרעיון הוא שחלומות זה דבר שצריך לצעוק החוצה. את זה אני זוכר. ובלילה ההוא, בגינה שלנו, עם החברים האהובים שלנו, למדתי שגם פחדים כדאי לצעוק. וקשה לי להסביר את מה שאני כותב כאן, אבל זה משהו שהרגשתי באותו הערב, בכל מאודי. אני זוכר איך בלילה, אחרי שכולם הלכו, עמדתי במטבח, וסידרתי את הכלים במדיח, עם חיוך מטופש של נחת על הפנים. מי היה מאמין שסבב פחדים ארוך וחשוף יצליח ככה לנחם אותי. מי היה מאמין שזה אפשרי בכלל, לחשוף ככה את הפחד, בלי להתבייש, עם חיוך על הפנים, אייי איי איייי, הפחדים שלנו מנהלים אותנו, ומשתקים אותנו, ומשפילים אותנו, ומערערים אותנו, ובדיוק בגלל זה, בדיוק בגלל זה! צריך מדי פעם לשיר אותם. אפשר לפחד מהפחד, זה ברור, אבל אפשר גם לשיר אותו. שכוייח.
