השיח הציבורי על הרפורמה בחקלאות, שמוביל שר האוצר אביגדור ליברמן, מעיד עד כמה הציונות מתכחשת ליסודות שנבנתה עליהם. אי אפשר לדון בחקלאות רק לפי מחירים, פערי תיווך והוזלת סל הפירות והירקות לצרכן. חיסכון בסך כ־800 שקלים בשנה שהרפורמה הזו מבטיחה לצרכן הישראלי הוא אומנם סכום מכובד, אבל יש דברים מכובדים יותר.
גם הטיעונים שמעלים החקלאים ונציגיהם נגד הרפורמה, שמדגישים את חשיבות החקלאות הישראלית – שמאפשרת עצמאות ו"ביטחון מזון" לחברה הישראלית בעת חירום, מספקת פרנסה לפריפריה ומשתתפת בשמירה על הביטחון בגבולות המדינה – אינם נוגעים בלב הסוגיה. כי החקלאות, במיוחד בארץ ישראל, אינה רק ענף כלכלי; היא קודם כול ערך.
אחד מדגלי המהפכה הציונית, ואולי העיקרי שבהם, היה יישוב הארץ. ההתיישבות החקלאית במושב ובקיבוץ, עבודת האדמה והפרחת השממה עמדו בראש מעייניהם של החלוצים. הן לא היו רק מקור פרנסה ומחיה; הן היו מטרה וייעוד. עוד לפני שהוצבה המטרה המדינית של הקמת מדינת היהודים – יישוב ארץ ישראל, גאולת אדמותיה והפרחת שממותיה היו השאיפה המוצהרת של ראשוני החלוצים. העלייה הראשונה ייסדה מושבות וראתה בעבודת האדמה ויישוב הארץ את שאיפתה העיקרית. העלייה השנייה, שתנועת "ההתיישבות העובדת" צמחה ממנה, הקימה קבוצות, קיבוצים ומושבים. היא לא ייסדה ערים, ובדור הראשון גם לא התבססה על תעשייה. ולא רק בגלל האפשרויות המוגבלות של התקופה והתנאים שהיו אז בארץ; עבודת האדמה, אדמת ארץ ישראל, הייתה בעיניה ערך עליון.
אבל המהפכה הציונית הייתה גם מהפכה באדם. היא חידשה סוגי טיפוסים אנושיים שבמשך הגלות הארוכה לא התקיימו כמעט בעם ישראל: הלוחם, המדען והאיכר. עבודת אדמה לא הייתה רק עבודת הארץ אלא גם עבודת האדם ותיקון האדם. המפגש של שני האידיאלים הציוניים האלה, גאולת הארץ וגאולת האדם, אפשר את הופעת האידיאליזם הישראלי שאפיין את דור התקומה – בלי ספק, אחד משיאי הופעת נשמת ישראל במשך כל ההיסטוריה הארוכה שלנו.
אבל כל זה נשכח נוכח שקיעת האידיאליזם הציוני בדורנו. החקלאות הפסיקה להיות ערך והפכה לעסק. האדמה הפכה לנדל"ן. טועה מי שחושב שנוכל להמשיך את תהליך התחייה ללא שני אלה, האדמה והאדם שחי עליה, מעבד אותה ומחובר אליה. לא תיתכן תחייה בלי ארץ ישראל כערך, והערך של ארץ ישראל לא יתגשם בפועל בלי מופת המתיישב והחקלאי.
את האידיאליזם הציוני וערכיו לא צריך לזנוח; צריך לחדש אותם. ואם הם היו בנויים על נחל אכזב, על אידיאולוגיה זרה וזמנית, עלינו לבסס אותם מחדש על נחל איתן. ואת זאת יכולה לעשות רק תורת ישראל. תורת ישראל חייבת להיות הבסיס החדש לא רק לערכה של ארץ ישראל, ולא רק להתיישבות בכל חלקיה, אלא גם המקור למשמעות מחודשת לעבודת אדמתה והפרחת מרחביה: היא חייבת להיות הבסיס לחקלאות הישראלית. עלינו להחזיר עטרה ליושנה לא רק בנושא ההתיישבות אלא גם בנושא החקלאות. עלינו להחזיר לחקלאי הישראלי את תג האידיאליזם שהיה לו. עלינו לעשות שוב את עבודת האדמה לאידיאל. עזר ויצמן קרא בזמנו "הטובים לטיס"; אורי אורבך קרא בעקבותיו "הטובים לתקשורת"; עכשיו, נוכח המשבר בחקלאות והניסיון להפוך אותה לנדל"ן, עלינו לקרוא "הטובים לחקלאות".
מתוך הקשר שלו הן לתורה והן למפעל הציוני, ידע הציבור הציוני־דתי להקים מכינות קדם־צבאיות, נתן באמצעותן משמעות מחודשת לשירות הצבאי והפיח רוח חדשה בצה"ל. עכשיו מוטל עליו להעלות על נס גם את החקלאות הארץ־ישראלית ולהשיב את תג האידיאליזם לחקלאי הישראלי. עלינו להקים מכינות שיכשירו את צעירינו לעבודת האדמה. ובדיוק כפי שההכשרה במכינות הקדם־צבאיות אינה רק צבאית־טכנית אלא בעיקר ערכית, הכשרה שמעניקה משמעות, כך גם מסגרות החינוך שיכשירו את צעירינו לאתגר החקלאות חייבות להעניק להם קודם כול משמעות.
אברהם, הדור הראשון לאידיאליזם הישראלי, חפר בארות, אבל באו פלישתים וסתמום. יצחק, דור ההמשך, לא חיפש בארות חדשות, אלא חפר מחדש את בארות החיים של הדור הראשון והעניק להן משמעות חדשה. ייתכן שהחקלאות הישראלית זקוקה גם לרפורמות מבניות ולטכנולוגיות מתקדמות, אבל היא זקוקה קודם כול ובעיקר להתחדשות הרוח האידיאליסטית, סוד כוחה בימי תפארתה. אם לא נחזיר עטרה ליושנה, ונהפוך את החקלאות לאידיאל ואת החקלאי לדמות מופת, רפורמות כלכליות לא יעזרו: ארצנו תיזנח ומרחביה יחזרו לשיממונם.
