החלטת בג"ץ בעניין ההפרדה המגדרית במסלולים האקדמיים המיועדים לחרדים היא דוגמה לכך שגם שופטי בג"ץ יכולים, כשהם רוצים, לקבל החלטות מאוזנות, המביאות בחשבון אמיתי את מכלול הערכים שבלב הסוגיה הנידונה. ההחלטה מוצדקת בשני חלקיה: הן בזה שמאפשר הפרדה בין גברים ונשים במהלך הלימוד, והן בזה שאוסר על הדרת נשים מללמד גברים חרדים במסלולים האלה.
איש לא יחלוק על כך שההפרדה בין גברים ונשים היא נורמה חרדית מושרשת. הנורמה הזו לא נועדה במקורה לפגוע בנשים, למרות שיישומה בפועל אכן עושה זאת לעתים קרובות. היא נועדה לקבע ערכי צניעות של ריחוק בין המינים, בכל הנוגע להקשר הציבורי, והיא חלה על גברים ונשים כאחד. אפשר לא לאהוב את הנורמה הזו, ואפילו להתנגד לה. אני למשל מאוד לא אוהב אותה, אבל כל עוד היא אינה מיועדת לפגוע בנשים, ואינה פוגעת בהן גם בפועל, אין שום הצדקה לאסור אותה. אדרבה, ערך כבוד האדם, שהוא הערך בשמו נזעקים הרגישים לכבודן של נשים, מחייב גם התחשבות בנורמות הערכיות והמסורתיות שלו, וכל עוד הנורמות האלה אינן פוגעות בהיבטים אחרים של כבוד האדם, דינן להתקבל.
לעומת זאת, כשנשים מודרות מלימוד גברים נפגע מעמדן באופן קשה. עצם העובדה שההדרה הזו אינה סימטרית, כיוון שבמגזר החרדי מקובל מאוד שגברים מלמדים נשים, היא כבר יסוד של פגיעה. יש בכך גם אמירה סמויה לפיה "הסכנה" שהנשים מהוות עבור הגברים גבוהה מזו שמהווים הגברים עבור הנשים, ואף בכך יש רמז לדימויים קמאיים של נשים כ"ליליות" פתייניות ומסוכנות. ומעל לכל: ככל שאחוזי הסטודנטים החרדים יגדלו ובתוכם תשתרש נורמת ההדרה הזו, טבעי שהמוסדות המפעילים את תכניות הלימוד לחרדים יעדיפו מרצים גברים שמורשים ללמד גברים ונשים כאחד, על פני נשים, שמורשות ללמד רק נשים. ובכך כמובן יופלה לרעה עתידן המקצועי של הנשים.
החלטת בג"ץ הייתה מושלמת אילו טרחו השופטים לסלק ממנה עוד יסוד בעייתי אחד: החלטתם לאפשר לימודים במסגרת הפרדה מגדרית רק למי שלמדו בעבר במוסדות חרדיים. בכך הפלו לרעה חרד"לים ובעלי תשובה המעוניינים גם כן בהפרדה מגדרית. כאמור, אני לא מחסידי ההפרדה בכלל, אבל אם מתירים אותה ההיתר צריך לחול על כל המעוניינים בהפרדה, ללא אפליה על בסיס השתייכות מגזרית או מקום לימודים. מסתבר שגם אחרי שעשו דרך ארוכה לכיוון הכבוד לערכים שאינם ערכיהם, נותרו לשופטי בג"ץ עוד כמה צעדים.
זה לא עניין פלילי
החקירה שבה פתחה משטרת ישראל כנגד האמן גרגורי אבו מיותרת לחלוטין. אבו חשוד בעבירה על סעיף 173 בחוק העונשין, סעיף האוסר על "פגיעה ברגשות דתיים", ואף קובע לכך עונש של עד שנת מאסר. הסיבה לחשד, שיכול בקלות להפוך לכתב אישום, היא שבמסגרת עבודת וידיאו, שהציג במשכן לאמנויות בעין חרוד, כלל אבו סצנה שבה הוא שורף דף עליו כתוב שם ה' המפורש.
כמעט מיותר לומר שאינני מחסידי הפעולה שעשה אבו. שריפת שם ה' היא בעיני מעשה דוחה, גם אם נעשה במסגרת יצירת אמנות. אבל מכאן ועד הפיכתו לעבירה פלילית המרחק צריך להיות גדול. ראשית, לא ברור למה מלכתחילה הוחרגה לרעה פגיעה ברגשות דתיים מכל פגיעה רגשית אחרת. מדוע ההתחשבות ברגשות של דתיים אמורה להיות גדולה יותר מהתחשבות ברגשות חילונים, סוציאליסטים, ליברטריאנים, או כל בעלי השקפת עולם אחרת.
האפשרות הסבירה שההחרגה הזו נובעת מנטייתם של אנשים דתיים להגיב באלימות על פגיעה ברגשותיהם היא נקודה לרעתם של הדתיים, ובוודאי שאינה צריכה לשמש עילה להתחשבות מיוחדת של החוק ברגשותיהם. האם מכאן ואילך כל מי שירצה שיתחשבו ברגשותיו יצטרך להוכיח שגם הוא מסוגל להיות אלים?
ואכן, גם לגופו של עניין אין סיבה להתחשב יותר במי שכועס על שריפת שם ה' מאשר במי שכועס על הנפת תרנגול חי מעל הראש מתוך אמונה שהדבר מסייע לכפרת עוונות, או על מי שכועס על חיתוך עורלתו של תינוק בן שמונה ימים, בלי שמישהו טרח לקבל את הסכמתו. כל מיני מעשים מעוררים רגשות עזים אצל כל מיני אנשים, ואי אפשר להפוך כל מעשה כזה לעבירה פלילית בשם החשש מאלימות, או בשם כל סיבה אחרת.
אהבת פועלי הבניין
ברחוב פועלי צדק (שם סמלי בהחלט) בירושלים נחנך בשבוע שעבר ציור קיר ענק. הציור מבקש לבטא הזדהות עם פועלי הבניין, שעשרות מהם מתו רק בשנה האחרונה בעת עבודתם. מסתבר שמלאכת הבניין היא כנראה המלאכה המסוכנת ביותר. יתר על כן: האדישות היחסית לגורלם קשורה כנראה גם בעובדה שמדובר בדרך כלל בעובדים זרים, סינים או פלסטינים.
הציור מבקש לכאוב את כאבם של הפועלים ובני משפחותיהם דווקא מנקודת מבט יהודית. הוא נולד כיוזמה של שני תלמידים במסלול ה"רבנות הישראלית" (מסלול המכשיר פעילים ומנהיגים חברתיים לעשות את מלאכתם מתוך זיקה עמוקה למסורת ולמקורות היהודיים) של מכון שלום הרטמן בירושלים (גילוי נאות: גם אני נמנה עם צוות חוקריו של מכון הרטמן) ו"המדרשה" באורנים. הציור עצמו מבליט את המדרש המתייחס לפסוק "וכל בנייך לימודי ה', ורב שלום בנייך" (ישעיהו נד), ואומר: "אל תקרי בנייך אלא בונייך". כלומר: שלומם של בוני הארץ הוא העומד במרכז עניינו של הפסוק הזה.
במקורות שלנו יש גם מדרש חריף על בוני מגדל בבל, והסיבה לזעמו של הקב"ה עליהם. לפי המדרש, אנשי הדור ההוא היו כואבים את כאבה של לבנה שנפלה במהלך הבנייה יותר מאשר את כאבו של אדם שנפל ומת. גם בדורנו יש תחושה שהעיכוב בתאריך המסירה של פרויקט נדל"ן מעסיק את ציבור הרוכשים, ולפעמים גם את התקשורת, יותר ממותם של פועלים במהלך הבנייה. כדאי אפוא גם לנו להיזהר מגורלו של מגדל בבל.
