ידוע ש"הכל מתחיל בחינוך". ולאור זה שלוחה לך, שרת החינוך החדשה, ד"ר יפעת שאשא-ביטון, ברכת ברוכה הנכנסת למשרד שהכל מתחיל בו. הכל. עתידה של מדינת ישראל ופניה של החברה הישראלית בעשורים הבאים תלויים ועומדים על החינוך.
לצערנו, החברה שלנו יודעת חוליים רבים. אחת מהן היא מחלת השסעים החברתיים. שסעים שלצערנו הולכים ומעמיקים ככל שעוברות השנים.
אחד מהשסעים האלו הוא השסע המתקיים בתוך הרצף היהודי, בין הזרם הממלכתי והזרם הממלכתי דתי. בין שני זרמים אלו יש מכנה משותף עמוק משותף. הפיצול ההיסטורי והמערכתי שלהם לזרמים שונים, מבליט את השונות במקום את המשותף. חמור מכך, מונע את האפשרות להצמיח תרבות יהודית-ישראלית רחבה ומשותפת.
תרבות שיש בה תחושה של אתוס משותף, שמאפשרת להשמיע מגוון קולות. תרבות עשירה ועמוקה ועם זאת מגוונת שיכולה להוות עמוד תווך ליצירתה של חברה מלוכדת. במקום זאת, אנו מוצאים את עצמנו עומדים מול רסיסים תרבותיים אותם אנו רואים כמכנה משותף.
כיום, יותר מתמיד, ברור לכולנו שצריך לטפל בפילוג החברתי המאיים על המרקם שלנו כחברה במדינה יהודית ודמוקרטית. אם שורש הבעיה הוא במערכת החינוך, הרי שבכדי לפתור את הבעיה עלינו להתחיל מהשורש, ואכן יש יותר ויותר אנשים שלא רוצים להמשיך לשתף פעולה עם החלוקה הדיכוטומית ובוחרים בחינוך המשלב. החינוך המשלב – המשלב אוכלוסיות וערכים –מכשיר את תלמידי ישראל לשיח מכבד שרואה את האחר, מוכן להגיע להסכמות ולפשרות, שואף לחיים משותפים, מכיר ומוקיר את ערכי היהדות והדמוקרטיה ואת ו' החיבור שבין שתיהן.
כבר למעלה משני עשורים שבישראל צומחת מהפיכה שקטה 'מלמטה'. מהפיכה ששוברת את החומות שבין זרמי החינוך. מהפיכה שמאפשרת לתלמידים בעלי זהויות שונות: חילונים, ומסורתיים, דתיים, ודתל"שים, על כל הפרשנויות וכל מה שישי ביניהם, ללמוד יחד. ללמוד אלו עם אלו. ללמוד אלו מאלו, ולתת באהבה רשות וחירות אלו לאלו, תוך העמקת השורשים היהודיים שכבר נושאים פירות טובים.
מהפיכה שמבקשת להצמיח מכנה תרבותי משותף, שאינו בא על חשבון הזהויות השונות. שמבקשת להפרות את עולמם של התלמידים מעושר התרבויות, הערכים והזהויות שממלאים את זהותנו כבני אדם, כיהודים, כציונים וכישראלים. מהפיכה שכופרת בדיכוטומיה ומאמינה בשילוב.
מהפיכה שכופרת בוויכוח בין המחנות, הטוענים ל"הדתה" מזה או "חילון" מזה, ומחנכת לזהות יהודית רבת פנים ולעמיות יהודית מתוך הבנה שתפקידנו כמחנכי הדור הצעיר הוא לטעת בליבם אהבה וסקרנות, ולתת בידיהם כלים בכדי לבנות את זהותם האישית וזהותה של המדינה.
כיום, אחרי למעלה מעשרים שנה, ניתן לראות שהשורשים כבר נושאים פירות טובים. דור הבוגרים של החינוך המשלב יוצאים חדורי אהבה ודאגה לחברה הישראלית ולמדינת ישראל. הם מגיעים אל חייהם הבוגרים עם ארגז כלים שמאפשר להם לדבוק בעמדותיהם מבלי לחשוש לפגוש את האחר מהם, מבלי להסתגר בד' אמותיהם.
הם פועלים בשירות הלאומי ובשנות שרות, במכינות קדם צבאיות ובתפקידים משמעותיים בצה"ל, מתוך אמונה שהאחריות על המשך שגשוגה של החברה הישראלית מונח על כתפיהם. ומתוך הפנמה שזהותם האישית – הייחודית והמיוחדת – היא חלק חשוב מהפסיפס הגדול שמרכיב את הסיפור היהודי-ישראלי.
בשנים האחרונות החינוך המשלב בצמיחה, וכיום יש למעלה מ-100 מוסדות חינוך משלב בישראל, מרמת הגולן ועד ירוחם. בכל שנה מתווספות עוד ועוד קבוצות הורים שנכונות להקים לילדיהם חינוך אחר. חינוך המאפשר לכידות חברתית, סובלנות וכבוד. אך לא אחת הם נתקלים בקשיים ומשברים שהמערכות עצמן מציבות.
על כן, מדינת ישראל, שהכירה זה מכבר בחיוניות של החינוך המשלב, וחוקקה את "חוק החינוך המשלב", בשנת 2008, מתוקף חוק שיזם ח"כ לשעבר, הרב מיכאל מלכיאור, נשיא מיתרים, צריכה להתקדם הלאה אל השלב הבא.
הבשילה השעה, לחקיקה חדשה שתאפשר את צמיחת החינוך המשלב ותעמיד אותו כזרם עצמאי. בכדי לאפשר לחינוך המשלב לשגשג ולהביא את הבשורה שלו למרחבים הרבים בחברה שלנו שמחכים לו. הקמת זרם חינוך משלב תשלים את המהפכה ותאפשר לחינוך המשלב לממש את ייעודו בחברה הישראלית.
במקום שבו העם מבקש אחדות, למדינה, בהובלת שרת החינוך, נשאר רק להצטרף למהלך.
