הרב אריאל וידר

הרב אריאל וידר הוא פוסק וראש אגף "קדושת החיים" במכון פוע"ה

לכבד את ההורים שלנו גם בסוף חייהם

אנחנו נתקלים שוב ושוב באנשים שמרגישים החמצה על שאיחרו את המועד לדבר והיו מוכנים לתת כל הון שבעולם על מנת לדעת מה אביהם או אימם חושבים כשהם במיטת חוליים

אנחנו מוכנים לדבר על הרבה נושאים, אבל על שאלות סוף חיים ומה יקרה אם חלילה נתמודד עם מחלות קשות, אנחנו מוכנים לדבר?

השיח המוקדם של "מה יקרה אם" נחשב אצל רוב המשפחות כטאבו, נושא שלא רוצים לדבר עליו. החשש לדבר על נושאים העוסקים במצבים סופניים ברור ומובן, כיוון שאנו אנשים מאמינים ואופטימיים המקווים שלעולם לא נדרש לשאלות הקשות של חיים ומוות.

לצערי אני נתקל שוב ושוב באנשים שמרגישים החמצה על שאיחרו את המועד לדבר והיו מוכנים לתת כל הון שבעולם על מנת לדעת מה אביהם או אימם חושבים. המורכבות הגדולה גדלה שבעתיים כאשר אין מידע ברור מהו רצונו של החולה, ונטל ההכרעה המונח על כתפיהם משאיר לעיתים את המשפחה בהרגשה קשה ובייסורי מצפון, האם נהגנו כפי שההורים שלנו רצו בעצמם?

מכורח המציאות והעיסוק בשאלות הקשות האלו אנו רואים שוב ושוב כמה חשוב והכרחי לדבר על הדברים, להעלות את הנושאים בצורה זהירה וחכמה לשיח מוקדם. לדבר על הדברים שקשה לנו לחשוב עליהם. אותו שיח מוקדם, כמובן במידה והוא נעשה בצורה נכונה וזהירה, מאפשר לבני המשפחה לקבל החלטות מתוך מודעות לרצונו של החולה, לרצונו של האדם שלא יכול להביע ברגעים אלו את רצונו.

נוכחתי לראות שגם אם יש רצון (מצד המבוגר) לחתום על הנחיות המסדירות את הטיפול, יש תחושה שאולי עושים משהו לא הגון. הרי איך אפשר לחתום על הנחיות הקובעות שאין להאריך חייו של אדם מבחינה תורנית?

הדבר התחדד לי יותר לאחר אחת ההרצאות שהעברתי בנושאים אלו. לאחר ההרצאה ניגש אלי יהודי וביקש לספר לי שלפני מספר שנים הוא נקרא למיטת חוליו של אחד מחברי הקהילה, החולה ביקש לחתום על הנחיות המסדירות אי ביצוע פעולות החייאה במידה ויזדקק לכך. אותו יהודי סיפר את ההרגשה שליוותה אותו כשהתבקש לחתום על הנחיות אלו. הרגשה שהוא שותף אולי למעשה "לא כשר". הוא ניגש אל החולה ואמר לו מכיוון שאתה מבקש שאהיה עד על בקשתך אעשה זאת, אך דע לך שאני לא נושא באחריות על חתימה זו.

כששמעתי את הסיפור התמלאתי בכאב, מדוע אותו אדם חולה שמבקש להביע את רצונו צריך לקבל תחושה שהוא לא נוהג כשורה? ובכלל, מה היחס ההלכתי להבעת רצון מוקדמת?

באחת מישיבתינו אצל הרב נבנצל שליט"א, רבה של העיר העתיקה, אמר לי הרב: "אני מחשיב מאוד את רצונו של החולה".

כאשר עולה שאלה האם לבצע טיפול מאריך חיים המאריך את סבלו של החולה מהווה רצונו של החולה שיקול משמעותי המשפיע על הפסיקה למשפחתו. נכון שזהו לא השיקול היחידי, אך אין ספק שבמצבים אלו הידיעה מה רוצה החולה מעניקה למשפחות שקט נפשי.

המורכבות הגדולה סביב נושא השיח המוקדם, גרמה לנו לעורר את המודעות להסדרים רפואיים-משפטיים מקדימים, הנעשים באמונה ובטחון בה' המכוון כל אחד למסלול חייו, ויפה שעה אחת קודם.

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.