תם ונשלם. האמרה הידועה אומרת ש"אקדח המופיע במערכה הראשונה ייעשה בו שימוש בזו האחרונה". הדבר נכון גם פוליטית. מעשה הרכבת ממשלת "האחים" לפיד־בנט היה עניין סגור וחתום לאורך זמן מאז סבב הבחירות הרביעי. האנרגיות הפוליטיות, ובעיקר מפת האינטרסים האישיים, משכו מהרגע הראשון למעשה המרכבה הפוליטי הזה. גם המערכה ברצועה לא שינתה במאום את פני המגמה, אלא רק השהתה באופן זמני את קצב האירועים.
ממשלת בשר ודם. הממשלה הבאה תהיה ממשלת בשר ודם. לא יהיו בה מנהיגים מורמים מעם או נפילים נוסח נתניהו שללא ספק ייחשב כמנהיג בסדר גודל של דוד בן גוריון. ההפך הוא הנכון. הממשלה הבאה תונהג על ידי מנהיגים צעירים הן בגילם והן בניסיונם הניהולי. מדובר במנהיגים שיזדקקו לזמן למידה ממושך. זו למעשה נקודת התורפה העיקרית של הממשלה הבאה, והיא עלולה לבלוט עד מאוד בשל חסרונה של מערכת מדינתית חזקה שמסוגלת לחשוב אסטרטגית.
חסרונה של מערכת. דווקא משום שישראל נוהלה בעשור ומחצה האחרונים על ידי מנהיגות־על (נתניהו), בולט חסרונה של תשתית מדינתית חזקה ובעיקר חושבת. רבות מדובר על דרג "הפקידים הבכירים" הנוכחים־נפקדים. היעדרם הוא בעיקר קונספטואלי וראינו אותו בלא מעט צמתים לאורך השנה: את מגבלות פקידי האוצר לאורך משבר הקורונה, את חולשת הפיקוד המשטרתי באירועים האלימים בערים המעורבות ואפילו את מגבלות האסטרטגיה של הפיקוד הבכיר בצה"ל על רקע מבצע "שומר החומות". עבור מנהיגים נטולי ניסיון הזקוקים למשענת רעיונית הדבר עלול להוות מגבלה, בייחוד בהינתן תנאי הפתיחה האסטרטגיים שישראל צועדת לפתחם. המערכה בעזה שהייתה גדולה במידותיה מעוד סבב לחימה מקומי, הייתה הביטוי לכך, ואולי גם פרומו, להשתנות תנאי המציאות שהממשלה הבאה תצטרך להתמודד עימם, הרבה מעבר לתיקון נזקי הקורונה.
יציבות פוליטית. הממשלה הבאה תהיה יציבה מבחינה פוליטית דווקא בגלל חולשתם היחסית של רכיביה: נפתלי בנט ו"ימינה" אינם עוברים כיום את אחוז החסימה; "תקווה חדשה" של גדעון סער, מרצ של הורוביץ וכנראה שגם רע"מ של מנסור עבאס יתקשו לשרוד מותחן פוליטי נוסף בתנאים הקיימים. זה הדבק שמלכתחילה יצר וכונן את הממשלה הזו וזה הדבק שיבטיח את יציבותה ואת שרידותה הפוליטית לאורך זמן. הממשלה הזו הוקמה מלכתחילה על בסיס "האין" (נתניהו) ולא "היש" (סדר יום) המספיק כדי להבטיח שתוציא את ימיה על פי חוק. מי שתולה תקוות במחלוקות אידיאולוגיות שיפרקו אותה, שם את מבטחו על קרן הצבי.
ימין ולא שמאל. הממשלה הבאה איננה ממשלת שמאל. רחוק מכך. אמנם מרצ והעבודה בפנים ומנסור עבאס תומך מבחוץ, אבל הליבה הרעיונית וחוט השדרה הפוליטי הם של מרכז־ימין. התיקים המרכזיים כמו חינוך, פנים, אוצר, משפטים ואפילו הביטחון מוחזקים על ידי הצד הלאומי של המפה הפוליטית. למעשה כך גם ראשות הממשלה, לפחות בחלקה הראשון של הקדנציה. בשמאל רואים בבנט את חמורו של משיח המכתיר מחדש את מחנה השמאל, ובימין רואים במיכאלי והורוביץ את הלבנים בקיר הגאולי של תקומת הימין האמיתי תחת מנהיגות ראש "ימינה".
בנימין נתניהו. מה לא נאמר על האיש. אבל זהו, זה אולי הסוף הפוליטי. אמנם זה עוד ייקח זמן, אבל האיש המוכשר הזה הגיע לקו הגמר, דווקא בגלל הכישרון, דווקא בגלל ההצלחה, דווקא בגלל ההישגים. ככה זה: לכל הגמוניה יש התנגדות אוטומטית. שותפי הממשלה הבאה ינסו לוודא באופן מוחלט את הסתלקותו מהבימה. חקיקה כזו או אחרת שתגביל את כהונתו או את פוטנציאל ההתמודדות העתידית שלו תעשה את העבודה. הם לא יניחו לזה. יש משהו טרגי במשחק הזה, אפילו לא הוגן, אבל ככה זה עובד. גם אם כך, המורשת תישאר ובאופן אירוני אף צפוי להתפתח "נרטיב נתניהו", זה שיפנה אצבע מאשימה כלפי עשייתו בגין קשיי יורשיו להתמודד עם המציאות הנוכחית.
הליכוד. הליכוד שאחרי נתניהו לא תהיה אותה מפלגה. היא תתכווץ למפלגה בסדר גודל קטן עד בינוני, נוסח 17 המנדטים של יש עתיד. על רקע זה ניתן להבין את להיטות היתר של המחנה היריב, על שלל גורמיו ואנשיו, לסלק את מי שמגדיר כיום את נקודת הכובד של "ישראל האחרת" או "ישראל השנייה". ברקת או כץ אינם מסתמנים כמי שיוכלו בקלות להיכנס לנעליו הגדולות של נתניהו. לעניין זה נודעת משמעות לגבי האופן שבו תוגדר המערכת הפוליטית בישראל מכאן ואילך כמערכת פוסט מודרנית של אקזיטים פוליטיים.
פוסט מודרנית. המערכת הפוליטית בישראל נכנסה באופן רשמי לעידן הפוסט־מודרני שלה. מערכת שמתבססת על יסודות של ריבוי גורמי כוח, מפלגות קטנות עד בינוניות, ריסוק המודל האנכי המבוסס על עיקרון הכרעת הרוב (ראש מפלגה קטנה עשוי להיות ראש ממשלה), ריבוי ראשי ממשלות בקדנציה אחת שעושים אקזיטים מהירים ויחסיות הכוח הפוליטי. זה מבנה שמשאיר טעם של חמיצות בפה. לא כאן ולא שם. אין פלא שהקמת הממשלה החדשה אינה יוצרת באזז ציבורי חיובי. השמאל לא תיאר לעצמו שיכתיר את בנט והימין לא תיאר לעצמו שיחבור לאבתיסאם מראענה. זו מציאות של מנצחים למחצה, מציאות של צמצום חסרונות של מצב קיים המזכירה את המערכות מול חמאס.
הממשלה הבאה שאחרי הממשלה הנוכחית. דווקא משום שתנאי הבסיס של הפוליטיקה הישראלית משתנים (ולאו דווקא לטובה), מערכת הבחירות הבאה תהיה אולי המעניינת יותר. מערכת שייתכן בהחלט כי נתניהו לא יתמודד בה. זו מערכת שבה נראה כוחות פוליטיים נוספים או חדשים בתוך הזירה. אחרי דור הנפיל או מנהיג העל של נתניהו/הליכוד, יימצאו לא מעט גורמים שינסו את מזלם ויתחרו על כניסה לריק שייווצר. אולי גם משום שחלק מהגורמים הפוליטיים שמרכיבים כיום את הממשלה יהיו לא רלוונטיים ביום שאחרי. אחרי ככלות הכול, אם ימינה נטולת התמיכה הציבורית יכולה להרכיב את הממשלה ולעמוד בראשה, אז מדוע שאחרים לא ינסו את מזלם. מנקודת המבט הזו, אין ספק שיהיה פה מעניין. רגוע, ממש לא. אבל מעניין – כן.
