אהובתי על מגדלייך הגבוהים,
פרושה אדרת השקיעה סמוקת שוליים
קשה קשה שלא להיות בך נביאים,
או לפחות משוררים ירושלים.
אך בין חוזייך שניבאו בך נואשות,
את המלכות ואת הדם ואת החרב
אני רוצה להיות הילד הראשון,
שיתעורר בירושלים האחרת.
(ירושלים האחרת, מילים: יוסי גמזו, לחן: עמוס מלר)
ירושלים זו אהבה.
וכמו כל אהבה, גם אותה אי אפשר להסביר במילים. כי איך מסבירים את רוחב הלב הזה שקורה כל פעם שחוזרים אליה? ואיך אפשר להתחיל לתאר את האור בעיניים כשהן פוגשות במראות היומיום שלה?
ירושלים ואני הולכות יחד כבר לא מעט שנים. שבע שנות חיי הראשונות עברו עליי בעיר הבירה, וגם כשעזבתי אותה, לא הלכתי רחוק. ירושלים היא העיר הגדולה, אליה נשאנו עיניים ואליה היינו מגיעים בכל הזדמנות. שוק מחנה יהודה, עם קניות בזול וריח של דגים; הנסיעה בקו 9 עד קולנוע אדיסון לפגוש את סבתא; פינוק בגלידרייה של קרוול הזכורה לטוב; גן השעשועים בגילה שסיפק לנו אינספור שעות בילוי מאושרות עם המשפחה המורחבת; טיולים על חומות העיר העתיקה וקביעת נקודת איסוף אם הלכנו לאיבוד בכותל; עמידה בגבעה הצרפתית בדרך חזרה הביתה; הפגנות בכיכר ציון ובכיכר פריז; ריקודי דגלים ביום ירושלים; טבילה בסטף ובעין חנדק וגילוי שאר המעיינות בסביבה אחד אחרי השני.
ירושלים, על הריה, סמטאותיה ואנשיה הייתה הבית השני. הייתה, עודנה ותמשיך להיות כנראה לאורך כל חיי, כי ירושלים זו אהבה. היא חקוקה על הלב, זורמת בוורידים ובכל נשימה מזכירה את הזכות שיש לי לחיות בה.
לכל פרויקט "לך ירושלים – כותבים עם שיר" – לחץ כאן
