הסכמי אברהם הם אירוע בעל השלכות מרחיקות לכת על יחסי ישראל והערבים במזרח התיכון, וכעת הם גם יוצרים מפץ במערכת הפוליטית בישראל. מדינות המפרץ, הרואות בישראל כוח מגן עצמתי מול האיום האיראני, נטשו את הפלסטינים בצד הדרך וחשפו לעיני כל את המיאוס של העולם הערבי מהסוגיה הפלסטינית.
הרפיסות של ממשל ביידן בסוגיה האיראנית רק מגבירה את תחושת הדחיפות בסעודיה ובמדינות ערב נוספות להעמיק את הברית עם ישראל. סביר שבזמן קרוב הן יזדרזו לקפוץ על עגלת הנורמליזציה הדוהרת. מדובר בתהליך פוקח עיניים עבור הציבור הערבי בישראל. מודל ההצלחה והקדמה של מדינות המפרץ מדבר אליהם הרבה יותר מההזדהות עם תרבות פלסטינית אלימה ונחשלת.
ממשל ביידן יערים קשיים, אך לא יכול להחזיר את המצב לקדמותו. מה שהיה מת. פני המזרח התיכון השתנו. בעולם שבו מדינות ערביות זקוקות לישראל גדולה וחזקה, ומייחלות לתגובה קטלנית מצדנו נגד תוקפנות של שלוחות איראן – חיזבאללה וחמאס – הדבר האחרון שצריך להטריד אותנו הוא מידת התמיכה של מפלגה ערבית במבצע עתידי בעזה.
המזרח התיכון החדש לא רוצה את ישראל קטנה ומצומקת בגבולות 67', ולא מוכן לשמוע על אפשרות של הקמת מובלעת פלשתינית שתרומתה היחידה תהיה הגברת חוסר היציבות האזורית. רעיון הנסיגה והקמת מדינה פלשתינית מת.
בעניין זה אין ימין ושמאל מדיני – לעת הזאת, כולם מתכנסים לפתרון ריאלי אחד לבעיה הפלשתינית, שלטון עצמאי אזרחי באזורים פלסטיניים ואחריות ביטחונית ישראלית עד הירדן. ההתנחלויות, עם סיפוח או בלי, מעניינות את מדינות מזרח התיכון כקליפת השום. מה שמטריד אותן הוא האיום הגובר והולך של התוקפנות האיראנית באזורי מפתח במזרח התיכון, וההתקפות על כלי שייט במימי המפרץ.
קו פרשת המים בין ימין ושמאל עובר אל הזירה האזרחית, סביב סוגיות של דת, משפחה, וזהות. השמאל תומך בקו פרוגרסיבי שאותו מסמנים אבירי האקטיביזם השיפוטי במערכת המשפט. הימין רואה באקטיביזם כוח פטרנליסטי הפוגע בחופש, ופיתח כלפיו עוינות. ההתערבות הגסה של בתי המשפט במרקם החיים הקהילתי המסורתי והשמרני פוגעת בריבונות האזרחים ומטרידה יהודים וערבים כאחד. המציאות החדשה מציבה יחד בסירה אחת את הכוחות המסורתיים והדתיים בציבור היהודי והערבי.
במציאות החדשה, איבד הציבור החרדי את מעמדו כלשון מאזניים. חיבור עם השמאל האקטיביסטי, הנלחם נגד הפרדה מגדרית ולמען זכויות להט"בים, חדל להיות אופציה עבורם. הם נטועים על כרחם עמוק בימין.
בוחרי ימין ביטחוני לשעבר – כדוגמת מצביעי סער וליברמן – תפסו מרחק מקסימלי מהמחנה הדתי-חרדי והתמקמו זה מכבר בנינוחות בשמאל. שאלות ביטחון – out, שאלות זהות – in. בין הפרוגרסיבים לשמרנים עומדים עתה ממליכי הממשלות החדשים – ערביי ישראל עם אלקטורט של בין 15 ל-20 מנדטים.
נתניהו, בעל אבחנה אסטרטגית חדה, כרגיל מזהה תהליכים לפני כולם. בראיה מפוכחת הוא הבין כי בסדר היום החדש, לא יוכל הימין השמרני לייצר יתרון דו ספרתי אל מול השמאל האקטיביסטי. הימין חייב לטפח שיתוף פעולה עם בעל ברית טבעי – הימין הערבי השמרני המתון כדוגמת מנהיג רע"מ, מנסור עבאס, ממנהיגי הפלג הדרומי המתון השולל אלימות ורואה עצמו, דה-פקטו, כמיעוט במדינה יהודית.
ומהי תגובת הימין הדתי למציאות החדשה? מפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ' שקועה עד צוואר במערכה של אתמול. מסתובבים חסרי אוריינטציה במגרש פוליטי חדש ותקועים בחשש של יצירת תקדים לגיטימציה לקול הערבי, כאילו נשקפת לנו איזו סכנה מערביי ישראל, וכאילו מישהו שכח שאת הלגיטימציה קיבלו ערביי ישראל מהשמאל זה מכבר בשנת 1993 כשהעבירו את הסכמי אוסלו וביצעו אותם רק הודות לתמיכה מוצקה של המפלגות הערביות.
אם יתגבשו 59 חברי הימין ובנט, הם יוכלו לחוקק באין מפריע חוקים לריסון מערכת המשפט, לכל הפחות, בתמיכה פסיבית של 4 הקולות של רע"מ. אם יחליט הימין השמרני הערבי החדש לשתף פעולה במאבק להשבת ההגינות והריסון של האקטיביזם, הפוגע גם בבוחריו, איזו סיבה יכולה להצדיק הפניית גב לתמיכה שכזו? בעוד עשור, כשתתקבע בישראל המציאות של ערביי ישראל כממליכי ממשלות, תירשם החמצת הזדמנות היסטורית לתיקון מערכת המשפט על שמם של אלו שהתעקשו להיאחז במערכה של האתמול.
