"כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ, הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ"
שורה זו משירו של ז'בוטינסקי מציגה את המצב בו מתבוססת ישראל כבר שנים בכל הקשור לשטחי יהודה ושומרון. הציבור הישראלי, כמו מנהיגיו, שקוע בתרדמת עמוקה בשל תחושת שקט פיקטיבית. הנתונים מעידים שהשטח רותח והאדמה רועדת, אך לפעמון האזעקה אין כל הד בדיון הציבורי והתקשורתי. התעלמות שהיא בחזקת מחדל קולוסאלי.
במאמר שפרסם קלמן ליבסקינד במעריב בינואר השנה, הוצגו נתונים רשמיים של דובר צה"ל על זריקות אבנים ובקבוקי תבערה בשטחי יו"ש. על פי הנתונים בשנת 2020 התרחשו ביו"ש 1,500 אירועי יידוי אבנים, וזריקת 229 בקבוקי תבערה על אזרחים ויישובים.
מסיבה לא ברורה (אולי כדי לא לפגוע בתנומת הציבור) צה"ל אינו מדווח על אירועים דומים שכוונו נגד חייליו, ואלה אינם כלולים במניין האירועים המופץ לציבור. על פי המאמר, אם לא מתעלמים מאירועים נגד צה"ל, המספר הכולל בשנת 2020 היה 3,951 יידויי אבנים בנוסף ל-698 בקבוקי תבערה. בחישוב ממוצע מדובר ב-11 יידויי אבנים ושני בקבוקי תבערה בכל יום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– וילכו בני ישראל ויצביעו: היכן מוזכרת הקלפי במקרא?
– נוהרים למזבלה: מי שמזלזל במצביעים, אינו ראוי לקולם
– ביבי הוא לא העניין: בוחרי רע"מ רוצים ישראליזציה
לכך יש להוסיף את מניין הפיגועים, אלה שצלחו כמו אלה שסוכלו. על פי נתוני השב"כ, בשנת 2020 בוצעו 56 פיגועים בהם נהרגו שלושה ישראלים ונפצעו 46. במקביל, השב"כ הצליח לסכל 430 פיגועים ובהם ניסיונות חטיפה, ירי, הנחת מטענים, ניסיונות דקירה ועוד. השילוב בין פיגועים שהגיעו לכלל ביצוע לבין אלה שנמנעו מסתכם בכ-40 פיגועים בחודש (למעלה מאחד ליום).
השקט שהציבור הישראלי חווה הוא מדומה, ועלול חלילה להתברר כזמני בלבד. שכן כל אבן הנזרקת יכולה לפגוע בראשו של חייל או אזרח, כל בקבוק תבערה יכול לשרוף רכב או בית על יושביהם, וכל ניסיון חטיפה עלול להידרדר לכלל עימות כולל. די אם נזכיר את אירוע חטיפת ורצח שלושת תלמידי הישיבה בגוש עציון שהסלים לכלל מבצע צוק איתן, כדי להבין כי בכל אירוע כזה גלום הן סיכון חמור לחיי אדם והן פוטנציאל נפץ נרחב.
היכולת לקיים חיי שגרה במציאות רוויית ניסיונות פיגוע בהיקפים כמעט בלתי נתפסים, נזקפת בראש ובראשונה לזכות פעילות הסיכול המקצועית של השב"כ. עם זאת, ראוי לא להתעלם גם מתרומת שיתוף הפעולה מצד מנגנוני הביטחון של הרש"פ, הזוכים לאשראי מהשב"כ ומצה"ל על סיועם במניעת פיגועים והצלת חיי ישראלים. בהקשר זה ראויה הערת אזהרה נוספת: שחיקת משילות הרש"פ ודעיכת המוטיבציה של המשרתים במנגנוניה, אשר בהיעדר כל תקווה מדינית מוקעים ע"י סביבתם ונתפסים כ"משת"פים של הכיבוש", אינה רק בעיה לפלסטינים. יש בה פוטנציאל לפגיעה בביטחון האישי של ישראלים ברחבי הארץ כולה.
אמירה שגורה בשב"כ היא שסיכול טרור כמוהו ככיסוח דשא. בכל שנה מתווספת שכבה של צעירים שגדלו לתוך חוויית הכיבוש ולא רואים מוצא ממצוקת הוריהם, כשחלקם בוחרים להצטרף למעגל הטרור. הם הדור הבא של מיידי האבנים, בקבוקי התבערה, ואמצעים שטרם ראינו (כמו הפתעת בלוני הנפץ מהרצועה). מהם גם יגויסו מבצעי הפיגועים הקשים.
יש הרבה מה לעשות לשינוי תמונת המצב הזו. אך בעיקר נדרשת חשיבה אחרת בדבר הצורך לבצע מהלכי ייצוב בשטח – היפרדות אזרחית בין האוכלוסיות, הקטנת החיכוך בין ישראלים לפלסטינים, ובחינת מהלכים ליצירת תקווה ורווחה כלכלית בצד השני – והכול בהתבסס על המשך האחיזה הביטחונית של כוחותינו עד בוא הסדר, גם אם יתמהמה.
אך זה לא יתרחש כל עוד הציבור חי באשליית יציבות ורוגע ואינו ער לנתונים המדהימים של היקף חוסר השקט בשטחים, וכל עוד מנהיגינו מתמידים במדיניות שכולה הימור: שהרשות הפלסטינית לא תקרוס ושעובדי מנגנוני הביטחון שלה לא ייכנעו ללחץ הרחוב לנטוש את משמרתם. וההימור העיקרי: שהשב"כ אינו רק ארגון עתיר יכולות, אלא גם קוסם, ולכן ביכולתו למנוע כל פיגוע.
עת להתעורר למציאות מבעבעת ברחבי יהודה ושומרון. זה כבר מזמן לא רק מתחת לפני השטח.
