ככל שאנו מתקרבים לסיום קמפיין הבחירות בואכה ה-23 מרס, כך הופכת מערכת הבחירות לירודה מתמיד. בחסות המגמה הכוללת, שלא החלה דווקא עם מערכת הבחירות הנוכחית, של רידוד השיח הרעיוני-אידיאולוגי בפוליטיקה הישראלית, הולכת ומתבררת הבושה הגדולה ונחשפת העובדה המרה כי הבחירות הללו נסובות על ריק עצום מימדים.
הפוליטיקה הישראלית, כך נראה, קורסת במהירות לתוך עצמה ובעיקר לתוך מחוזות הפוסט מודרניזם. היא מתפקדת כחור שחור בגלקסיה רחוקה שבולע ושואב לתוכו כל מסה המצויה בסביבתו, בעוצמה אנרגטית שלא מאפשרת קיום במרחב הסמוך אליהם.
מערכת הבחירות הנוכחית בישראל החלה במפץ גדול בתוך ממשלת האחדות שהתחולל בין הליכוד לבין כחול לבן. מפץ שהיה רחוק משיקוף הפרדת כוחות רעיונית בין הצדדים, כי אם התמודדות על כוח פוליטי וכיפופי ידיים בין שתי השותפות. הליכוד שמעולם לא הובילה אידיאולוגיית ימין מובהקת במהלך שנות שלטונה וכחול לבן שמעולם לא התיימרה להיות מפלגת שמאל מובהקת ונטתה ללכוד את המרכז הפוליטי הישראלי.
קמפיין ה"רק לא ביבי" מצד אחד ו"רק עם ביבי" מצד שני, המלווה בשיח חרמות אגרסיבי פחות או יותר הפך את מערכת הבחירות הנוכחית לסיפור פוליטי פרסונלי, מעין קרב בין דיאדוכים (מאבק חריף על השלטון המתחולל בין יורשים) שמרביתם, זולת הקצוות ההולכים ודועכים של הפוליטיקה הישראלית, שותפים למכנה משותף רעיוני בסוגיות המרכזיות, ודאי אלה המדיניות-ביטחוניות, לאורן פועלת ישראל בעשור האחרון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
בלי צניעות, בלי אחריות: בג"ץ פתיחת השמיים יוביל לאסון בריאותי
כאילו היינו מורדמים ומונשמים: לצאת ממצרים שלנו
העבודה או גנץ? התנועה הקיבוצית רוקדת על כל החתונות
עתה, מתברר כי גם הניסיון להפוך את משבר הקורונה לאבן שואבת לטובת קמפיין הבחירות הופך למופרך יותר ויותר. הטענות (הריקות במידה רבה) על בעיות הניהול של הדרג הפוליטי המכהן, על "מחדלים" כאלה ואחרים (בנמל התעופה, במערכת החינוך, במערך הבדיקות וכדומה) התחלפו תוך פחות מחודש במציאות חסרת תקדים: ישראל יצאה למעשה, במגבלות הזהירות הנדרשת, ממשבר הקורונה.
מבצע החיסונים שניהלה הממשלה הולך ומחסל את המגפה הבריאותית ומבחינה זו דייק נתניהו באמירתו לרשת פוקס – ניוז על כך ש"הקורונה מאחורינו", הרבה לפני שראשי מערכת הבריאות הזהירים (ובצדק מסוים) הפנימו את הסיטואציה המערכתית. אפילו הנתונים הכלכליים מלמדים כי ישראל היא לא רק הראשונה לצאת כלכלית ממשבר הקורונה (בניקוי הכלכלות של דרום מזרח אסיה), אלא גם הושפעה הכי פחות ביחס למדינות מערביות רבות ומתקדמות מתופעות הלוואי של המשבר הבריאותי.
אמנם, בעינו נותר השיח אודות מה שהתקשורת נוהגת לכנות כ"מחדל" החל"ת. בראייה כוללת מדובר בלא יותר מניסיון לחלוב את "עז הביקורת" ובהסתכלות קדימה לחודשי הקיץ הקרובים מדובר בעניין זמני שייפתר מעצמו, ובוודאי אי אפשר להיתלות בו כעניין מהותי במיוחד הצובע את תפקוד הממשלה בגוונים קודרים. בנסיבות הללו של עקומת השיפור התלולה בישראל, המבטאת את העובדה כי בסך הכול למרות הקיטורים המתמשכים הדרג המדיני קיבל את ההחלטות האסטרטגיות הנכונות בזמן המשבר, נתקלים הקמפיינים הפוליטיים בקושי לא מבוטל. זהו הקושי להחזיק על כנה את טענת "גודל המשבר " ו"חוסר הניהול", לא כל שכן את הרציונל כי הממשלה הבאה שתקום צריכה להיות "ממשלת קורונה", נטולת צבע רעיוני אשר תקדיש את מרצה אך ורק לניהול המשבר, שכאמור נמצא בתהליכי אידוי מתקדמים.
כך, אם כן, נותרנו אנו הבוחרים עם מערכת בחירות שטוחה ורדודה שקול אחד צלול אבל חד מימדי בוקע ממנה – הקול הפרסונלי של "האני" המשמיעים הטוענים בהווה ובעתיד לכתר: קולו של "המבוגר האחראי" של נתניהו; קולו של "הסטארטאפיסט" של בנט; הקול "השקול" של סער; וקולו של "המוודא" (את סילוק "המבוגר האחראי") של גנץ. מעבר לכך מתקיימת ריקות גדולה המרחפת על פני השדה הפוליטי הישראלי המשווע לתכולה רעיונית.
דווקא משום כך, שבוע וקצת לפני יום הבוחר עדיין לא מאוחר מידי. לאחר שהפוליטיקה הישראלית ניקתה מעצמה ובשיטתיות כל סממן בריא של רעיונות, של דרך ושל תפיסת עולם, לא מאוחר להתחיל למלא את החלל הזה. כי בסופו של דבר, יום ואולי גם יומיים ועוד קצת לאחר הבחירות תיתקל הריקות הזו במציאות החברתית, כלכלית ומדינית שתחייב את נבחרנו לעתיד להרבה יותר ממה שהם מציעים לנו כרגע בצילה של פוליטיקה פרסונלית נטולת גוונים רעיוניים. או אז יסתיים סוף סוף נשף המסכות והתחפושות של הפוליטיקה הישראלית.
