צילום: אריק סולטן

יאיר שלג

כתב מגזין ופובליציסט ועמית מחקר במכון שלום הרטמן

מדוע הציבור מצביע דווקא בעד מפלגות המרכז?

בניגוד לדימוי של הקצנת השיח הציבורי, הבוחר הישראלי דווקא התבגר. הוא מבין שפוליטיקאים שמבטיחים לו טהרנות אידיאולוגית יגיעו לבסוף לאחת משתי דרכים: אופוזיציה או פשרנות

במשך שנים רבות, מפלגות המרכז בישראל היו המפלגות קצרות החיים ביותר: לא יותר מקדנציה אחת, שתיים לכל היותר. כך קרה לד"ש של יגאל ידין; למפלגת המרכז של יצחק מרדכי ואמנון ליפקין־שחק; לשינוי של טומי לפיד, ועוד. הבוחר נתן בהן את אמונו לאחר שהתאכזב מהפוליטיקאים העבשים במפלגות הוותיקות, אך כעבור קדנציה אחת או שתיים מאס בהן לאחר שגילה שלקו בחולאיה המסורתיים של הפוליטיקה, עד שנפל שוב בקסמה של הבטחה חדשה, וחוזר חלילה.

בצד האכזבה, במפלגות הוותיקות ובציבור מצביעיהן התפתח בוז כלפי עצם הרעיון של מפלגות מרכז. הן בוזו כמפלגות פשרה "מפא"יניקיות" (הקללה האולטימטיבית בפוליטיקה הישראלית, על אף הישגיה הכבירים של מפא"י). רק דבר אחד שכחו המצביעים: בסופו של דבר, כל המפלגות הופכות למפלגות מרכז מפא"יניקיות כשהן מגיעות לשלטון. מפלגת אופוזיציה יכולה להרשות לעצמה דבקות רעיונית מוחלטת. בשלטון היא נזקקת לפשרה עם תנאי המציאות. מפלגה ניצית נתקלת בצורך לרצות את הקהילה הבינלאומית; מפלגה יונית נדרשת להתמודד עם אתגרי ביטחון סבוכים; וכך הלאה.

במשטר קואליציוני, הפשרה היא גם צורך פוליטי: מפלגת השלטון נאלצת, למרות כוחה הרב, להיות הפשרנית מכולן: מכיוון שאנשיה נושאים בתפקידים הבכירים ביותר, היא זו שצריכה להוביל את הפשרות עם תנאי המציאות; ואם לא די בכך, כל המפלגות בקואליציה נאלצות להתפשר רק מול הדרישות שמציבה מפלגת השלטון. אבל מפלגת השלטון נאלצת להתפשר עם כולן.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בצל ניסיונות החיסול: בכירים ברשויות הערביות מדברים
– אחרי 54 שנים, הגיע הזמן להסיר מההר את הדגל הלבן
– אין שום סיבה שהדרך לכסף שלנו תהיה ארוכה ומשובשת

לכן בעצם, מאז מהפך 1977, מצביעי הימין האידיאולוגי מתאכזבים שוב ושוב ממדיניות ממשלות הימין ("הצבעת ימין וקיבלת שמאל"). הם התאכזבו מהוויתור של מנחם בגין על סיני, מוועידת מדריד של יצחק שמיר, בוודאי מתוכנית ההתנתקות של שרון, וכן, גם מבנימין נתניהו: הסכם וואי, פינוי רוב העיר חברון, עסקת שליט, הכסף המועבר לחמאס, ועוד כהנה וכהנה.

למען הסר ספק: גם ראשי ממשלה מהשמאל אכזבו את בוחריהם. בארבעים השנים האחרונות הם מיעטו לעשות זאת, פשוט משום שהם מיעטו להגיע לעמדת ראש הממשלה. אבל כשזה קרה, נרשמו גם שם אכזבות. שמעון פרס, שהביא את הסכמי אוסלו, אכזב מאוד את בוחריו כשיצא למבצע ענבי זעם ערב בחירות 1996. אפילו מרצ הקטנה אכזבה את בוחריה, כששולמית אלוני הסכימה להתפטר מתפקידה כשרת החינוך בממשלת רבין בגלל לחצה של ש"ס, וכשיוסי שריד הוביל את מרצ לממשלת אהוד ברק, אף שהבטיח לא לשבת בממשלה אחת עם ש"ס.

הפשרות הפוליטיות הן בבואה של החיים עצמם. החלום תמיד טהור ושלם יותר ממימושו. זה נכון בחיי הנישואין, בעבודה, ואפילו ביחס לחופשת החלומות ההיא באיים הקריביים. גם החלום הציוני היה שלם וטהור יותר ממימושו.

בשנים האחרונות קרו שני תהליכים מעניינים, לכאורה מנוגדים, בהקשר הזה. מצד אחד, הרשתות החברתיות מקשות על הפוליטיקאים לממש את הפשרות שהם נתבעים להן. בעידן הדמוקרטיה הישירה, המצביעים באים חשבון עם הנבחרים כמה פעמים ביום, לא אחת לכמה שנים, וממילא הנבחרים מתקשים להתפשר. נתניהו, שנאלץ לא פעם להפר את הבטחותיו, ביקש לכפר על כך ברטוריקה חריפה כנגד יריביו; רטוריקה שאיש מקודמיו לא הרשה לעצמו, לפחות כל עוד נשא בתפקיד הממלכתי והייצוגי של ראש ממשלה.

מצד שני, במקביל להחרפת הרטוריקה, הציבור דווקא מצביע בעד מפלגות המרכז. יש עתיד מחזיקה מעמד כבר שמונה שנים ושש מערכות בחירות, ומנגד כוחן של המפלגות האידיאולוגיות, מפלגות הקצה, פוחת בהתמדה, ורובן נמצאות על סף אחוז החסימה.

בניגוד לדימוי של הקצנת השיח הציבורי, הבוחר הישראלי דווקא התבגר. הוא מבין שפוליטיקאים שמבטיחים לו טהרנות אידיאולוגית יגיעו לבסוף לאחת משתי דרכים: או שיישארו באופוזיציה ולא ישפיעו, או שייאלצו להתפשר ולהפר חלק מהבטחותיהם. כדאי לזכור זאת בפעם הבאה שבנימין נתניהו ינסה לתאר את יאיר לפיד כדמון שמאלני, או כשמישהו בשמאל יתאר את נפתלי בנט כדמון ימני.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Create New Account!

Fill the forms bellow to register

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.