גם בג"ץ לא יכול לתת כשרות ציונית לאבתיסאם מראענה

כשר אבל מסריח

רוב מכריע של שופטי בג"ץ אפשר השבוע לאבתיסאם מראענה, המועמדת מספר 7 הכי מפורסמת בישראל, להמשיך את המרוץ לכנסת. יכול להיות שמבחינה משפטית הצדק אכן איתם, וכפי שפסקה הנשיאה חיות הדברים הבוטים של מראענה בעד גירושם של תושבי זיכרון יעקב, ובמשתמע של כל היהודים בישראל, חזרה לארצות מוצאם, אינם "עולים כדי הסתה לטרור". בוודאי שגם הבוז שהפגינה לצפירת הדומייה ביום הזיכרון לחללי צה"ל אינה עולה כדי הסתה לטרור.

אולם ככל הזכור לי, העילה המקורית לפסילת אדם או רשימה ממרוץ לכנסת הייתה מינורית יותר: לפי סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, מספיק שרשימה או מועמד מתנגדים לאופיה היהודי או הדמוקרטי של המדינה כדי לפסול אותם, וזה אכן הספיק בשעתו לפסול את רשימת "כך" של הרב כהנא.

אבל לצורך העניין נניח שדבריה של מראענה גם אינם מבטאים התנגדות מפורשת לאופיה היהודי של המדינה (עניין שניתן לחלוק עליו, לאור הקריאה להחזיר את היהודים במדינה לארצות מוצאם). אז אפשר להכשיר אותה מבחינה משפטית, אבל ברור שהשכל הישר וחוש הצדק אינם מאפשרים לישראלי ציוני כלשהו לתמוך ברשימה שמראענה מופיעה בה במקום שעלול להיות ריאלי. איזו הצדקה יש לצפות מעמר ברלב, מספר 2 ברשימת העבודה, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל, שסיכן את חייו מאות פעמים על הגנת מדינת היהודים, להצביע עבור אישה שבזה ליום הזיכרון לחללי צה"ל וחולמת על החזרת היהודים לאירופה, לאמריקה או למדינות ערב?

מועמדותה של מראענה אולי כשרה משפטית, אבל ריחה הרע נודף למרחוק. כמו כן היא אינה משתלבת עם יומרתה של ראשת המפלגה, מרב מיכאלי, להחזיר את המפלגה לדרך רבין. הרי איך אפשר להאמין שרבין, שלא רצה להגיש את פרס ישראל לישעיהו ליבוביץ' בגלל שכינה את חיילי צה"ל "יודו נאצים", היה מאשר מועמדות כזו?

הכשרת מועמדותה מצדיקה קריאה לכל אדם שמזדהה עם הרעיון הציוני, גם אם עמדותיו המדיניות שמאליות למהדרין, לא לשים פתק של "אמת" בקלפי.

פתח לנו שער

בכל מה שנוגע לסגירת שערי המדינה בנתב"ג, נהגה ממשלת ישראל במנעד שבין טמטום לשחיתות. במשך חודשים ארוכים, כשכבר היה ברור שבעולם מסתובבות מוטציות חדשות ושער הכניסה שלהן לישראל הוא נתב"ג, השאירו אותו פתוח לרווחה. הממשלה אפילו לא העזה לכפות בדיקות קורונה על החוזרים מדובאי, שמא ייפגעו רגשותיהם העדינים של החברים החדשים מהמפרץ. אחר כך, כששיעור התחלואה הגיע לממדים מבהילים, הממשלה נלחצה והלכה לקיצוניות השנייה: סגירה הרמטית, למעט אישורים מיוחדים שיונפקו על ידי ועדת חריגים.

ישראלים כמו ישראלים, כולם רואים את עצמם חריגים, וכך הוצפה הוועדה בכ-1,500 פניות ליום. שום ועדה לא מסוגלת להתמודד עם מספר כזה של פניות – אם הוועדה הייתה עובדת 24 שעות ביממה הייתה נותרת לה דקה אחת בלבד לכל פנייה. כך נמצאה שוב התשובה הישראלית השגורה לבעיות בירוקרטיה: המאכערים – הפטנט הישראלי לכל מצוקה ביחסים עם הרשויות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מהדורה אחת הבהירה: אין אכיפה ואין הרתעה
– בג"ץ קבע מה תהיה המדיניות לגבי הכרה בגיורים רפורמיים
– המשפחה הגרמנית שמגשימה את חזון בן-גוריון בנגב

רוב המאכערים העוסקים בנושא הם חרדים. זה די מובן, כי הפוליטיקה החרדית תופסת את עצמה מלכתחילה כסוג של מאכערות; שתדלנות אצל השלטון כדי לעקוף את גזירותיו. וכך, ח"כים ושרים הנשבעים בתחילת הקדנציה שבועת אמונים לחוקי המדינה, מבלים את זמנם בניסיונות אינסופיים לעקוף את החוקים שהם שותפים ביצירתם.

חשוב להדגיש, ככל המשתמע מהתחקירים האחרונים, המאכערים האלה לא הפלו בין הפונים אליהם: חרדים וחילונים, יהודים וערבים, כולם זכו לשירותיהם. השוויון הזה באמת מלבב ומרנין, אבל היה ראוי שיתקיים כשוויון בהתנגדות לאכיפת החוק, במקום שוויון הזדמנויות לעקיפתו. במיוחד כשבפועל לא מדובר בשוויון אמיתי: הבוחרים החרדים יודעים טוב מכולם מי המאעכרים שאליהם צריך לפנות, והם בוודאי בולטים יותר מאחרים בניצול האפיק הזה.

בכל מקרה, את כל המערכת האוסרת כניסה ויציאה מהארץ, ומחריגה את האיסור רק באמצעות ועדת חריגים, צריך לבטל מיידית. מדינה דמוקרטית לא צריכה לאסור כניסה ויציאה של אזרחיה, בגלל הכישלון של המערכת לאכוף את הבידוד הנדרש מהנכנסים. שהמערכת תשפר את יכולות האכיפה שלה, ולא תטיל את העונש הנובע ממחדליה על אזרחים תמימים שכניסתם ויציאתם לארץ נמנעת.

סוף לפרשת ילדי תימן?

הממשלה הציעה לאחרונה הסדר שאמור לכאורה להוריד את פרשת ילדי תימן והבלקן מסדר היום הציבורי. ההסדר קבע שכל משפחה שאחד מילדיה נעלם בשנות החמישים, בהן אירעו המחדלים, תקבל פיצוי, ובלבד שהתיק כבר עלה באחת מוועדות החקירה הקודמות שעסקו בפרשה (כדי לא לדרבן תובעים חדשים, שיעלו תביעות שקשה להפריכן רק כדי לקבל את הפיצוי).

סביר מאוד שגם להצעה הזו, כמו כמעט כל דבר בחיינו הציבוריים בשנים האחרונות, יש קשר למערכת הבחירות המתמשכת. לליכוד, שאחד משריו, צחי הנגבי, הוא השר האחראי לטיפול בפרשה וגם לגיבוש ההסדר, בוודאי נוח מאוד שערב הבחירות הפרשה הקשה הזו תיסגר, ומאות משפחות ירגישו שלפחות צדק מסוים נעשה איתן. אבל אם השיקולים הפוליטיים האלה אכן יביאו לסגירת הפרשה, השורה התחתונה היא חיובית.

לאף אחד אין ספק שהרבה מאוד ילדים נעלמו. כל הוויכוח לאורך השנים היה האם נחטפו במכוון ובאופן שיטתי, או שמדובר בשרשרת של מקרים מצערים, שהתרחשו בחסות הבלגן ששרר כאן בשנים הראשונות של המדינה. כל החוקרים הרציניים שעסקו בנושא מאוחדים בגישה שמזימה מאפיונרית לחטיפת ילדים לא הייתה. אבל מכיוון שעוול ופגיעה בוודאי היו, הפיצוי מגיע בכל מקרה.

מה שאסור בשום פנים לעשות הוא להיענות לתביעתם של הארגונים שעסקו בפרשה, לטהר את שמו של הרב עוזי משולם. הוא אכן היה זה שהעלה את הפרשה לראש סדר היום הציבורי בשנת 1993, אבל השיטה שבה עשה זאת הייתה מסוכנת במיוחד. הוא לא רק הפיץ טענות לא מוכחות כאילו ילדי תימן נחטפו על מנת לעשות בהם ניסויים בנוסח ד"ר מנגלה, אלא התבצר עם חסידיו בביתו ביהוד, תוך אגירת כלי נשק ותחמושת.

כשהמשטרה החלה לפרוץ לבית, ירו אש חיה לעבר השוטרים. מהירי הנגדי של השוטרים נהרג אחד המתבצרים, חייל צעיר בשם שלומי אסולין, שהוקלט קודם לכן אומר שאם השוטרים יפרצו לבית "אנחנו נהרוג או ניהרג". שנה לאחר מכן, כשמשולם וחסידיו ישבו במעצר, נורה אחד מאנשי שירות בתי הסוהר על ידי שניים מחסידי משולם, ורק בנס ניצלו חייו.

טיהור שמו של משולם יהווה לא רק הסכמה שבשתיקה לנרטיב השקרי שהוא וחסידיו הפיצו, אלא גם הסכמה לכאורה שהדרך האלימה שבה נקטו הייתה הדרך הנכונה לטפל בפרשה, מה שיעודד מעכשיו כל קבוצה חברתית שיש לה טענות נגד הממסד לפעול באלימות. עצם העובדה שיש פוליטיקאים התומכים בדרישה היא עוד סימן מסוכן לפופוליזם פוליטי בזוי, על חשבון האינטרס הציבורי האמיתי של חיזוק שלטון החוק. צעד כזה יהווה יריקה בפרצופם של שוטרים ושל אנשי שב"ס שאנשי משולם סיכנו את חייהם.