לפני קצת פחות משנה, כשהקורונה כבר החלה להתפשט והעולם כבר החל להתכנס, שתי תקוות גדולות ונושקות עמדו לנגד עינינו; שני אורות בקצה המנהרה שהתבררה כארוכה וחשוכה הרבה יותר ממה שרובנו צפינו אז: תרופה יעילה לאלו שנדבקו בקורונה, וחיסון שיוודא שאף אחד לא יידבק לכתחילה. הבשורות הללו נראו אז רחוקות מהישג יד, ומומחים שונים הזהירו שמדובר בתהליך של כמה שנים, בעוד הם דורשים מכל האנושות להיות הגורם המרפא בינתיים – להיות אחראים, לספק את התקווה שאנחנו צריכים עד שיגיע גואל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אי אפשר להתחמק": ימינה תגבש עמדות בנושאי דת ומדינה
– לא כולן צריכות אקדח: כשהמאבק באלימות גברית מסתכם בחינוך הנשים
– מהמיטה לחדרי החקירות: מחבלי בקת"בים ואבנים נעצרו במבצע לילי נרחב
בסופו של דבר התברר שחיסונים הם לא באמת מכשול גדול כל כך – המדע התמודד עם בעיות קשות יותר. הבעיה, כמו תמיד, נמצאה לא ביכולת הטכנית של האנושות כי אם בטבע שלה. וכך, הרבה יותר מדי אנשים מצאו עצמם מול שפע ניסים אמיתיים שזוקקו אל תוך בקבוקונים שקופים קטנטנים, ובמקום להגיד תודה ולהפשיל שרוול, הם הפנו את גבם וייללו "די" עד שבלו שפתותיהם.
זהו הסוד הבסיסי והעצוב ביותר בקיום האנושי: אינספור שנים של אבולוציה, אלפי שנים של היסטוריה מתועדת, מאות שנים של הומניזם ונאורות, מהפכות תעשייתיות ודמוקרטיות, מדע, חירות, רפואה מודרנית – כל אלה לא פגעו במאומה באיש המערות הקטן שמקנן במעמקי מוחו של כל אדם. זו הסיבה שההיסטוריה כל כך מעגלית: רעיונות גרועים עולים, קורסים ואז עולים שוב כשהעולם מספיק לשכוח את השלכותיהם; תככים בין משפחות ושבטים ומדינות שהספיקו לשכוך, מוצתים שוב אם לא נמצא ונעקר הגורם הראשוני שלהם, אם בכלל ישנה אפשרות כזו. זו גם הסיבה לכך שבמהלך הימים הקשים ביותר של המגפה, יכולתם למצוא מסיבות סודיות בתל־אביב או טישים פומביים במאה־שערים.
האנושות אולי קמה והקימה והתקוממה והתקדמה, אבל האינדיבידואל לא השתנה במאומה משחר ההיסטוריה. בני האדם מפורסמים בחוסר יכולתם ללמוד מטעויות, ובקושי רב בהבנה ובניהול סיכונים. לכן יותר מדי אנשים יעדיפו לסמוך על מילתו של פיזיותרפיסט עם זקן ארוך ורשימת הצלחות קצרה על פני מאות מדענים שהקדישו את עצמם להצלת חיי אדם.
לכן היה מפתיע ומעציב לשמוע שיפעת שאשא־ביטון מתנגדת נחרצות לעיצומים ותמריצים ככלים לעידוד התחסנות. "אני אומרת מתוך מקום של אשת חינוך", הסבירה מספר 2 בתקווה חדשה בריאיון ל-N12. "כשאנשים מרגישים שכופים עליהם, הם מתחילים לחשוד ולשאול שאלות. כשיש לאנשים בחירה – הם יותר בטוחים. סנקציות [הן] לא דרך שמניעה לפעולה. להיפך, לעיתים היא יוצרת הרתעה והתנגדות. אני בעד הסברה, צריך לענות בצורה שקופה וגלויה כדי לחזק את אמון הציבור".
שאשא־ביטון מעלה נקודה חינוכית נפלאה. לוגיקה, מידע, דיבור ישר – אלה אכן כלים נפלאים להסברה ולשכנוע אנשים מסוימים, בפרט מול אלו שפתוחים לשמוע דעות מנוגדות או לא בטוחים בדעתם עד הסוף. אבל כל ההסברים והטענות שבעולם לא יעזרו אם ההיגיון לא נכנס לתמונה, וכל המדענים ואנשי החינוך על פני כדור הארץ לא ישנו את דעתו של מי שחרץ בדעתו שחיסונים הם רעל או שאנטיביוטיקה היא השטן.
בתור אשת חינוך, הייתם מצפים שד"ר שאשא־ביטון תהיה מודעת לקונספט של שכר ועונש ככלי חינוך יסודי, כזה שמופיע שוב ושוב בטקסטים הראשוניים של דת וציוויליזציה. יותר מכול, טבע האדם מונע על ידי אינטרסים, שאותם אפשר לשנות באמצעות תמריצים. ליל חלוקת הצ'ולענט בבני־ברק בחמישי בלילה הפך לבדיחה, אבל האמת היא שמדובר במהלך רציונלי להפליא – אולי לא כדי לשכנע את המתנגדים הנוקשים ביותר לחיסונים, אבל בהחלט כדי להוציא מביתם את האפאתיים, שלא מעוניינים כל כך בחיסון, אבל שמחים לקבל קערת תבשיל חם בחינם.
מתנגדי החיסונים הכבדים אולי לא ימכרו את עקרונותיהם תמורת נזיד שעועית ותפוחי אדמה, אבל מה אם תיאסר עליהם הכניסה לחנות בגדים שהם מעוניינים לרכוש בה חולצה חדשה, או לתיאטרון שמציג את ההצגה החמה בעיר, או סתם ל־AM:PM כדי לקנות ליטר חלב באחת בלילה? מדינה ליברלית (לכאורה) אולי לא יכולה לכפות על אזרחיה להתחסן, אבל היא בהחלט יכולה להגן על אזרחיה האחרים מפני הסרבנים, ולשנות את מערך התמריצים שלהם על הדרך. שאשא־ביטון חוששת שהם יתבצרו בעמדותיהם, אבל ההיסטוריה מלמדת שמצור ארוך מספיק יפרק גם את הביצורים החזקים ביותר.
שלח את עמה
אי אפשר לצפות ששאשא־ביטון תבין את הרעיון הזה. אחרי הכול, מדובר באישה שבמהלך כהונתה כיו"ר ועדת הקורונה, העלתה תהיות והציעה הצעות שמומחי בריאות במדינה קבעו שהיו שנויות במחלוקת.
וגם זה, איך לא, קשור לתמריצים. בכל העולם, פוליטיקאים מחושבים מימין ומשמאל זיהו את הביקוש לאנטיתזה לדעות המיינסטרים על הקורונה, לדמות שתילחם במאמצים קיצוניים לכאורה ותדרוש – שלח את עמי! שאשא־ביטון היא בסך הכול הביטוי הישראלי למגמה הזו, והמציאות תוכיח: במקום להישאר חברת כנסת אלמונית יחסית ששרדה את כולנו בזכות גלגל הצלה מהליכוד, היא הפכה בתוך כמה חודשים קצרים לפוליטיקאית משמעותית, שיושבי ראש חיזרו אחריה ואחד האנשים החזקים בימין הבטיח לה את כל הכוח שבא עם מספר 2 במפלגה גדולה בפוטנציה.
אפילו בריאיון הזה, אחרי שהנון־שלנטיות שלה בנוגע למגפה התבררה כשגויה מהיסוד, היא המשיכה לטעון שהיא בסך הכול "שואלת שאלות", אבל כמובן "מאמינה בקורונה אולי יותר" מאחרים בממשלה שתקפו אותה על עמדותיה. כשאחוז משמעותי מספיק מהציבור מעוניין לצאת מהסגרים, לפתוח הכול, לקרוא לטיפול בקורונה כישלון ולהתקדם משם, יקום בהכרח אדם שיבטיח לתת להם בדיוק את זה. או כמו שהמחיש היטב הפופוליסט האמריקני הנודע ויליאם ג'נינגס בריאן בסוף המאה ה-19: "תושבי נברסקה הם בעד כסף חופשי, ולכן אני בעד כסף חופשי. אחפש את הטענות בעד העמדה מאוחר יותר".
מעגליות בסכנת הכחדה
הטענות הללו לא נוגעות רק לקורונה. בני אדם מופעלים על ידי תמריצים, ופוליטיקאים מתומרצים על ידי רצונותיהם של בני אדם. כמובן שאין בכך כדי לטעון שאדם לא יכול להחזיק בעמדה או לעשות מעשה ללא רצון לרווח אישי (איין ראנד לא הבינה כלום בפסיכולוגיה, והייתה לה אינטליגנציה רגשית של גלעין אבוקדו), אלא ענייננו להבין כיצד תמריצים משפיעים על כל חברה. מכוונים או לא, מערכי תן וקח, שכר ועונש, נמצאים בכל מקום שתסתכלו.
מערכות רווחה הן הדוגמה הקלאסית ביותר, ומסיבה טובה: כלכלנים רבים הוכיחו מעל לכל ספק את הנזק ההרסני של סלי רווחה עמוקים, שמסוגלים להטביע את מי שהממשל מנסה לעזור לו. אבל גלגל התמריצים פועל ללא הרף, כפי שניסח כל כך טוב הכלכלן פרופ' תומאס סואל: "ככל שיותר אנשים תלויים במענקים ממשלתיים, כך יגדל מספר הקולות שניתן לסמוך עליהם להרחבה התמידית של מדינת הרווחה".
לא בטוח ששאשא־ביטון תוכל לסמוך על מעגליות דומה במקרה שלה. לגלגל התמיכה של ספקני חיסונים ומכחישי קורונה תהיה כנראה תוחלת חיים קצרה הרבה יותר.
