לפני ארבעה חודשים, כתבתי הודעה לאורי גליקמן אהוב ליבי, שהיה אז העורך שלי כאן במוצש, הלו גליקמן, כתבתי לו, תשמע, אני מרגיש שהטורים שלי קצת מקרטעים לאחרונה, כאילו, הם בסדר נראה לי, אבל אני רוצה להשתפר, אני מרגיש מעפן, חשבתי שאולי תעזור לי לאפס כוונות. ככה כתבתי לו. וגליקמן ענה לי, שולם עליכם מה נשמע, תראה, אני חושב קודם כול שזו תקופה סופר מסריחה ליצירתיות, כי כבר כמעט שנה שלמה כולם מדברים על אותם נושאים, אבל לגופו של עניין, אני חושב שמה שהשתלט על הטור שלך, לטוב ולרע, זה מורבידיות, ואם יש דרך לגייס אופטימיות זהירה, זה יעזור אולי לצאת מהשגרה. ככה גליקמן כתב לי, וגליקמן צדק. זה הקטע עם גליקמן, בדרך כלל הוא צודק, זאת הצרה איתו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– את, שכואבת את כאב המחיצות, תדעי שאני בצד שלך
– פתאום דפיקה בדלת: מעשה בקבצנית ובאיירובוט
– להרגיש שוב את החיים, ולו פעם אח
ארבעה חודשים עברו מאז, הממשלה נפלה, התחלואה עלתה, החיסונים הגיעו לקופות החולים, ארבעה חודשים עברו, וכל הזמן הזה השתדלתי לשמוע בעצת גליקמן, ולהיות כמה שפחות מורבידי, מילה חזקה, מורבידי, אפילו ההגדרה המילונית שלה מורכבת, קראתי עכשיו שהיא מגיעה מהמילה הלטינית "מורבידוס", "נגוע", שקשורה למילה הלטינית "מורבוס", "מחלה", שקשורה למילה הלטינית "מוריור", "למות", אוי לי ויי. לא משנה, בארבעת החודשים האחרונים השתדלתי לכתוב טוב, השתדלתי לכתוב שמחה, השתדלתי לכתוב אהבה, השתדלתי לכתוב נחמה. זה בטח נשמע תמים, אני יודע, אבל מאז ההתכתבות הקצרצרה ההיא, בכל פעם שהתיישבתי לכתוב את הטור שלי, הרגשתי מין אחריות כזאת על הכתפיים, פפפפפ מה הקשר כתפיים, מי בכלל מרגיש אחריות על הכתפיים, אני הרגשתי את האחריות הזו בבטן, אחריות לתת קצת אור בתוך התקופה המעיקה והמתישה והמבישה הזו, שכולנו עוברים.
אני לא יודע מי הבמאי של המותחן הפסיכולוגי הזה שבו אנחנו חיים, אבל הוא לא במאי טוב. במקום לספר סיפור אחיד, נחוש, צלול, קוהרנטי, ברור וקליט, הוא תוקע אותנו בעלילה חמקמקה, פתלתלה, רפיטטיבית, מתישה, אומללה וחסרת מעוף. מה הקשר מוטציות עכשיו, ואיך יכול להיות שדווקא כשהחיסונים באים, המגפה מאבדת שליטה, ומה זה ההלוויות וההפגנות האלה בכל מקום, דווקא עכשיו, ומה הקשר בחירות, מה הקשר בחירות עכשיו א־לוהים ישמור! אלפי אנשים כבר מתו, משפחות שלמות נחרבו, דווקא עכשיו היה דחוף להם להתפרק, דווקא עכשיו היה חשוב להם כל כך לנהל על הגב שלנו קמפיינים.
יש לנו במאי לא טוב, אני אומר לכם, אני זוכר למשל את ההתרגשות בסוף דצמבר, אני זוכר איך חשבתי לעצמי שזהו, הסיוט הדביק ששמו אלפיים עשרים הגיע אל קיצו, ועכשיו, ממש עכשיו, תתחיל שנה חדשה, אחרת, בריאה יותר, שמחה יותר, ברורה יותר! ובאמת בתחילת ינואר הגיעו החיסונים, והייתה אנרגיה כזאת טובה באוויר, איי אייי איייי, אני זוכר את הרגע הזה שבו הבנתי, המגפה הזו אפילו לא קרובה להיגמר, היא כאן כדי להישאר, היא כאן כדי לרסק אותנו, החיסונים לא מרגיעים אותה, אפילו הסגר לא מוריד את כמות הנדבקים היומית. איזה דיכאון. אני לא יודע אם אתם בדיכאון. אני כבר חודש לא ממש מצליח לתפקד. זה לא קשור לסגר, בסגרים הקודמים הייתי סבבה בסך הכול. לא יודע, משהו בימים האלה מפורר אותי. זאת האמת, התפוררתי, נחלשתי, שקעתי בעצבות.
* * *
הפילוסוף ז'אק לאקאן הבדיל בין "טרגדיה" לבין "טראומה". ה"טרגדיה" על פי לאקאן היא "חלק מסיפור", חלק ממהלך כלשהו, מנוהל, מסודר, צפוי, ובעל מבנה מסוים, בעוד ה"טראומה" נמצאת "מחוץ לסיפור" – אאוט אוף דה בלו, לא קשורה לכלום. עם טרגדיה, על פי לאקאן, בני האדם יודעים איך להתמודד. אם מישהו קרוב סובל ממחלה קשה, ובמשך שנים האופציה של המוות מתגלגלת כבר בראש, הרגע שבו המוות יתרחש יהיה קשה, אבל לא קשה מנשוא. הוא יהיה חלק מסיפור כלשהו. ב"טראומה" אין את "ההכנה" הזאת, האסון מתפוצץ על החיים, בלי התראה, בלי הקשר. וכשאין הקשר, הנפש לא יודעת איפה למקם את עצמה, כשאין "סיפור" להיאחז בו, התודעה לא יודעת איך להגיב, או איפה להתמקם.
זה מה שמעצבן כל כך בקורונה הזאת. היא גם "טרגדיה" וגם "טראומה". היא גם צפויה, וגם מפתיעה. היא גם ברורה וגם מתעתעת. היא גם חלק מסיפור וגם חיצונית לו. זה מה שכל כך קשה בה, לדעתי. המגפה הזו משחקת בנו משחק כפול, היא פונה אלינו בשני קולות, לפעמים היא קורצת לנו ורומזת, יהיה בסדר, אל תדאגו חביירימלעך, אני עוד מעט הולכת מפה למקום אחר. לפעמים היא משתוללת עלינו, ועושה בנו שפטים. זאת הצרה.
* * *
לאה גולדברג כתבה פעם שיר יפה. יש ריח פרי נרקב לאלה הימים. כבדי דמעה ועטופי שלכת. מאחורי עבים חולי גשמים, קפאה בקור ייאוש היד המברכת. איי אייי אייי איייי. ורוח מרעידה דלתות הזיכרון, פותחת וסוגרה את עזבונות התוהו, ואל בתולי הנייר נמשך העיפרון, לכתוב תפילת שִכחה, שלא תביא מרגוע. תראו איך היא לא סוגרת את החרוז. תוהו ומרגוע זה לא חרוז. ולאה גולדברג יודעת לחרוז. היא עושה את זה בכוונה, כדי שנרגיש את השבר. אלו ימים רקובים, עם חריזה לא מוצלחת. השורות לא מסתדרות. זה מה שאני מרגיש עכשיו, זה מה שעובר עליי בתקופה האחרונה. אני מצטער אם המילים שלי לא מנחמות, או מרגשות, או מרגיעות, אבל לא טוב לי, לא טוב לי, ונמאס לי כבר. זאת האמת.
