שבוע קשה במיוחד עבר על פרנסי הציבור החרדי ודובריו. רובם הוקיעו את מציתי האוטובוס ותוקפי השוטרים בבני־ברק, וכמעט כולם התעקשו על אבחנה בין הציבור לפורעים. "תפסיקו להשחיר אותנו", ביקש ישי כהן מ"כיכר השבת". בסרטון שהפיץ הוא דיבר על "נוער שוליים מבני ברק, קיצונים בירושלים ובבית שמש, כאלה שאין להם שום קשר לציבור החרדי". גם בכיר יהדות התורה משה גפני קבע ש"נערי שוליים הובילו את ההפגנות בבני ברק". ואז הוסיף בכעס: "אנחנו לא אשמים. אתם, שהכנסתם אותנו לגור בצפיפות כזאת, אתם אשמים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– גורמים מדיניים: מניעת העברת חיסונים לעזה – בעייתית
– "מוביל סדר יום משפטי": הרכש החדש של מפלגת הציונות הדתית
– הווריאנט הבריטי שולט: למרות החיסונים, התחלואה לא יורדת
כהן וגפני צודקים באותה מידה. הציבור הכללי ("אתם") לא צופף את החרדים בשכונות מגורים כלשהן, ואת ההפגנות בבני־ברק לא הובילו נערי שוליים גרידא, גם לא קיצונים בירושלים, בבית שמש או באשדוד. מאחורי הגפרור שהצית להבות, האש שבקצה המחנה, עומדת השקפת העולם החרדית משכבר הימים.
זו אינה השקפת עולם אלימה, חלילה. חלק הארי של הציבור החרדי סולד מגילויי אלימות. הם זרים לאורחות חייו. הוא נחרד כשראה את האוטובוס בוער ואת המון חובשי המגבעות שהסתער על הניידת. תורה, מצוות ומעשי חסד ממלאים את הווייתו. ובכל זאת קשה לפטור אותו מאחריות ללהבות ולהתפשטות הקורונה במחוזותיו יותר מאשר בכל מחוז אחר בארץ. יש לו אחריות רבה.
המרד האלים של נוער השוליים החרדי הוא תוצאת המרד החרדי הבוגר בריבונות הציונית, קריאת התיגר המסורתית על המדינה, והבדלנות הנפשית משאר הציבור. צרת האומה אינה נוגעת בלבבם של אחינו החרדים או לפחות אינה נוגעת במידה הראויה למי שאמור להתנהל על פי הכלל שכל ישראל ערבים זה בזה. בימים כתיקונם האינסטינקט החרדי הוא עקיפה של חובות הלאום והתרכזות בדל"ת אמותיו; בימי קורונה – צפצוף על ההנחיות לסגירת מוסדות החינוך. לא רק הפלג הירושלמי מצפצף, גם הזרם המרכזי מצפצף. כיתות לימוד שלמות מתנהלות בבתים פרטיים, כאילו שהקב"ה אכן מעניק לתינוקות של בית רבן פטור מלא ממצבי פיקוח נפש או ששליחי מצווה אינם ניזוקים לעולם ואינם מזיקים אף פעם.
אבל הם מזיקים, מזיקים מאוד. שיעורי הקורונה הגבוהים במרחב החרדי שימשו שיקול מכריע בהחלטות הממשלתיות על הטלת סגר כללי, כך שהסיכון שהם נטלו כביכול על עצמם בלבד, בשם שמיים כמובן, היה למעשה גורם סיכון כללי. הנגיף לא עצר בגבולות בני־ברק. הוא עשה שמות גם בתל־אביב, גופנית וכלכלית. אם היה איזשהו סיכוי לעצור אותו אחרי הסגר השני, הוא סוכל על ידי התנגדות הח"כים החרדיים להגדלת הקנסות. יעקב אשר, משה גפני ושות' התייצבו בחזית המאבק נגד הגדלת הקנסות לעברייני תקנות הקורונה, ובכך בעצם הודו שמדובר בעבריינות מחנאית. כולם יישרו קו עם סרבנות הסגר בחצר הרב קנייבסקי. במקום להיות מופת של הקפדה על עקרון "ונשמרתם לנפשותיכם", הם עסקו ביללות "למה בבלפור כן, ואנחנו לא?". נוער השוליים הסיק מכל אלה שהסגר הוא גזרת שמד ושהשוטרים הם אויבים.
"חיינו פה יופי בלעדיכם 800 שנה", הסביר אחד המרואיינים היותר רהוטים בסדרה המצוינת של יאיר שרקי על החרדים. זו לא הייתה פליטת פה אומללה, זו הנחת היסוד המתנשאת והמופרכת שבגללה הגיעו החרדים הלום. לא קשה לאבחן אותה בלב המדורה.
