לאחרונה התחלתי להבין שאני כבר לא ילד. זה קורה כמה פעמים ביום, כשאני קם אחרי ישיבה ממושכת, או לפעמים כשאני אוכל מטוגן בלילה וקם בתחושה מוזרה ולא מוכרת שאבא שלי נהג לקרוא לה "צרבת". אבל השבוע קרה אירוע ששם חותמת גדולה על כל החותמות הקטנות. לפני שבועיים, ממש בתחילת הסגר, רשמנו את העולל לבית הספר. רבאק, הילד שלי בבית ספר? בן כמה אני לעזאזל?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אריה שיף: הסיפור היה יכול להגמר אחרת
– משקפיים: באמפר בחיים של הילדה
– זאב! זאב? קצת ספקנות לא תזיק לתקשורת
כשהילד בגן אתה פחות בלחץ בכל הנוגע ליכולות שלו. אם יום אחד הוא יחזור הביתה עם עוד קשקוש ממש מכוער שלדעתו הוא "פיל", או עם גליל נייר טואלט מעוטר בצמר גפן שנראה בול כמו "ינשוף", אני לא אקח את ד"ר זמרי לשיחה ואגיד לה שלדעתי יש בעיה עם יכולות היצירה של הילד, ושאנחנו חייבים לתגבר אותו כי הוא הולך למקום לא טוב. אבל בבית הספר הדברים נעשים רציניים.
לשירן לא הספיק הלחץ להכין את העולל לבית הספר, אז היא גם רשמה אותו להגרלה של בית ספר מתקדם כזה, שרק אחד מ־800 אנשים זוכה לשלם לו ים כסף כדי שיעצים לילד ערכים ועוד מילים אמורפיות שאי אפשר באמת למדוד. אבל העיקר – בשנה הבאה כיתה א', והילד עדיין לא שולט באל"ף־בי"ת. בעיה.
אז לקחנו את זה על עצמנו. מה לעשות, בשנת הקורונה עם סבל גדול מגיעה אחריות גדולה. כבר אי אפשר לקטר על הגננת כשהילד שלך לא יודע לזהות את האות ל', אז עכשיו זה עליך. ואם אתה לא תהפוך ל"מורי" של הבית, הילד עלול להגיע לא מוכן לתחרות מול ילדים של אחרים. ואף אחד לא אוהב להפסיד לילדים לא חמודים של אחרים.
גימ"ל גיר וצד"י צבע
ד"ר זמרי עסוקה בימים אלה בעבודה של גדולים, ולכן החלטתי שאני אכניס את עוללנו לראשונה תחת אוהלה של שפה. בכל פעם שאני מתעסק במשהו שקשור ללימוד אותיות, אני נזכר בשירו הנפלא של שלמה בר "אצלנו בכפר טודרא", המתאר טקס שבו הגישו לילד בגיל שלוש לוח אותיות מרוח בדבש, כדי שטעמן יהיה מתוק על שפתיו הרכות. חשבתי לנסות את זה בהתחלה עם קטשופ, אבל ד"ר זמרי פחות זרמה. אז עברתי לחוברות הכנה לכיתה א', שאמנם לא לימדו את העולל אותיות, אבל לימדו את אבא שלו שייתכן שיש צורך באבחון של הפרעת קשב קלה. הילד אמנם מצליח לכתוב את האותיות כמו שצריך אבל לא זוכר אף אחת, וכל שתי דקות שואל אותי מתי אני מפסיק להציק לו עם זה. שאלתי אותו באיזו אות נגמרת המילה "להציק", אמר גימ"ל. מתקדמים.
נהפוך את זה למשחק, אמרתי לעצמי: הכנתי לו 22 כרטיסיות (עזבו אותיות סופיות עכשיו) ועל כל כרטיסייה ציירתי משהו שמתחיל באות אחרת. צב על הכרטיסייה של האות צ', וילון על הכרטיסייה של ו', תמנון על הכרטיסייה של ת' וכן הלאה וכן הלאה. חצי שעה לתוך המשחק הבנתי שיש בעיה. יכולות הציור שלי גרועות עד כדי כך שהוא לא זיהה את הקיפוד על הכרטיסייה של צ', את הגל על הכרטיסייה של ו' ואת החללית על הכרטיסייה של ת'. בשלב מסוים העולל והזאטוט החליטו שעם כל הכבוד לאותיות, מעניין הרבה יותר לקרוע כרטיסיות ולפזר אותן ברחבי הבית. ניסיתי להסביר להם בתגובה שהמילים "פנימייה צבאית" מתחילות באותיות פ' וצ', אבל הם נרתעו פחות משחשבתי.
אז עברתי לשלב הבא: הדבקת אותיות על חפצים בבית. על המקרר הדבקתי בגאון את האות מ', על השולחן בסלון את האות ש', על בובת הבאטמן את האות ב'. בהתחלה זה תפס. בכל פעם שהעולל התקרב לאיזשהו חפץ בבית, מיד שיגרתי אליו שאלה: "באיזו אות זה מתחיל?". לאט־לאט הוא קלט את העניין. אחרי יומיים הוא כבר הסתובב בבית וצרח אותיות לכל עבר, עד שלקחתי את האות נ' מהנר הגדול בסלון והדבקתי עליו. כששאל למה, אמרתי לו "ניג'ס".
תתנוסס מילה
אין הרבה דברים שממלאים אותך גאווה כמו היכולת להעניק לילד שלך ידע. זה תחום שקצת נלקח מאיתנו, ההורים. או אולי בעצם מיהרנו למסור אותו לידי אנשים אחרים. אנחנו רוצים שהגננת תעבוד עם הילדים על אותיות, שהמחנכת תלמד אותם לוח הכפל. בתי ספר משווקים את עצמם ככאלה שאין בהם שיעורי בית כי הם לא רוצים לבדוק "עבודות של הורים", כמו שהם קוראים לזה.
האמת, אני לא מבין את זה. תמיד הייתי תלמיד די טוב, ופה ושם אבא שלי עזר לי. אני זוכר עד היום איך ישב איתי על משוואות של שני נעלמים. אני לא ממש זוכר אם הוא הצליח להסביר לי או לא, אבל אני זוכר שהוא ישב איתי. והזיכרון הזה, של אבא שהיה לו חשוב לשבת איתי כדי שאבין משהו שלא בא לי בקלות, משמעותי יותר מכל x או y שמצאתי בחיי.
בינתיים העולל קלט את רוב האותיות, אבל עדיין יש לו בעיה להבדיל בין כ' ל־ק' ובין א' ל־ה'. ואני מקווה שבעוד כמה שנים, כשאני אראה אותו לארבע דקות בשבוע כי הוא יסגור את עצמו בחדר ויגער בי בכל פעם שאכנס, עמוק בלב הוא יזכור שגם אבא שלו השקיע בו. גם אם התמנון העלוב שצייר על כרטיסייה של האות ת' נראה כמו חללית.
