אז ככה. זה לא שחברת הכנסת מרב מיכאלי הייתה דמות נחבאת אל הכלים בשנים האחרונות. זה לא שלא הייתה לי הזדמנות לשמוע אותה, ובדרך כלל גם לחלוק על השקפתה בתחום המשפחה, או בכל הנוגע להתנהלות הישראלית הנחוצה בתחום המדיני.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שייח' נרצח בפתח ביתו, במגזר מאשימים את ישראל
– מוכנים לכל תרחיש: הצצה ליחידה שנערכת לפיגוע ענק
– משחק של דמעות: דרך שונה לספר את הסיפור
אבל אתמול היה דד-ליין לחוץ במיוחד לאיזו כתבה. וכפי שיודע כל כותב משימתי, זו בדיוק העת בה הוא מוצא עצמו משוטט שלא בטובתו ברשתות החברתיות וקורא שלל טקסטים ששום חוט מקשר לא שזור ביניהם ובין מטלת הכתיבה הדחופה המונחת בפניו. בכל מקרה, כך יצא שאתמול (ב'), לאחר היבחרה ליושבת הראש של מפלגת העבודה, גלשתי כה וכה והגעתי לכתבה עמוסת תצלומים שעסקה בשלל מלבושים של היו"ר החדשה במשך השנים. כמה פמיניסטי ומתקדם. אם אישה מצליחה, אם היא מעפילה לתפקיד בעל משמעות – ראשית יש לבחון איך התלבשה בעבר וכמה השמינה מאז, אם בכלל.
אבל משום מה, תמונה אחת מתוך הרצף החטטני הזה שהופיע שם, תפסה את העין והציפה פתאום איזה זיכרון נושן. אולי היו אלה משקפי השמש האימתניים בגודלם, אולי חולצה בגוון מסוים של שחור. לא יודעת. צפונות המוח האנושי הן עניין מתעתע. ובכל זאת, פתאום קפץ וניצב רגע אחד שקרה בקיץ 2005, ונבלע מאז בהמולת השבר שהתחוללה סביבו.
האמת היא, שהעניין התחיל כחצי שנה לפני כן. בהיותי כתבת צעירה ומלאה באהבת המקצוע, נשלחתי לראיין את מיכאלי למגזין "דיוקן" של מקור ראשון. נפגשנו באיזה בית קפה תל-אביבי, שוחחנו על נשיות ואופנה ועל ימין ושמאל. מי היה מאמין – אפילו מצאתי עכשיו את הגיליון המצהיב ההוא מדצמבר 2004. הגרפיקה מיושנת, הדימויים קצת בוסריים, אבל יש שם פסקאות שלמות שאני זוכרת היטב עד היום. כמו למשל זו, שמתארת עד כמה נעלי עקב הן כלי דיכוי. מחרבות את היציבה והגב הנשיים, שוללות מהנועלות אותן את היכולת לצעוד מהר ובטוח.
בין היתר, מיכאלי סיפרה שם על מיזם של "רשת" לסדרת תוכניות בהן היא הייתה אמורה להתלוות למשפחה מגוש-קטיף. לחוות יחד איתם את כל מה שצפוי היה להתרגש על ראשם בחודשים שאחרי. רשת יזמו וגם ירדו מהעניין, והיא נותרה קצת מאוכזבת. סיפרה שרצתה מאוד לעשות את הסדרה. דיברה על "הכיבוש" שבאופן חד-משמעי צריך לדעתה להסתיים, ולצדו הבנת הכאב שבאילוץ לוותר על הבית.
והחודשים חלפו. והעקירה שבפתח הלכה ותפסה ממשות. ואת השבוע של תשעה באב, שנמלא בגרסה מעודכנת של חורבן ואבל, העברתי בנווה-דקלים. מנסה לכתוב משם לעיתון את העוול, את הפגיעה העמוקה, את ההרס המיותר של יישובים פורחים ושל האנשים החרוצים שהפריחו אותם.
ובאחד הבקרים בואכה צהריים, אולי היה זה ביום שלמחרת תשעה באב, אולי זה שלאחריו. הלכתי לשער נווה-דקלים, לסקר את המהומה שהתכנסה אליו. והשמש קפחה. והנוער היה כועס וחסר אונים. ולובשי המדים עטו את הפרצוף הקפוא כפי שהורו להם לעטות. ומהיישובים הדרומיים יותר בגוש, חלפו מול השער בכביש החיצוני ליישוב, מכוניות עם עגלות נגררות מאחור שעל אחת מהן היו עצים שהוצאו מתוך האדמה בה ניטעו. נסעו עם בעליהם שטיפחו אותם אל הלא נודע. מקווים למצוא מקום מחודש להישתל בו.
וכל מראה שם, וכל זעקה. זה היה כל כך עצוב. וכל כך נורא. וכל ערכי הציונות שהתרסקו בקול נפץ זכוכיתי כמו שמשת חלון שהופכת לערימת שברים חדים וחסרי תועלת. והאנשים היו כל כך כאובים, והמציאות הייתה כל כך כאוטית. והלב היה שבור ממה שמחוללת המדינה עליה חלמנו, לאזרחיה הטובים.
ובתוך כל הבלגן, הצעקות ולהט השמש, ראיתי שם את מרב מיכאלי. וניגשתי אליה לרגע, והיא נפנתה ממי ששוחחה עימו ואמרה "אוי". אולי שאלה מה קרה. אולי הבינה לבד את הבלתי נצרך להסבר, אני כבר לא זוכרת. ואז היו שם דקה או שתיים של בכי משתנק שלי, עם כל המרכיבים. דמעות, ואף זולג, ויפחות מעומק החזה. זה היה קצר, אבל לגמרי עמוס. והיא הניחה את היד על הכתף, ונשמנו קצת ביחד. והרגע נגמר. והיא המשיכה לסקר מהזווית שלה, ואני הפלגתי להמשך כאבי השבוע.
מאז, כמדומני, לא יצא לי לפגוש בה באופן אישי. ורק התמונה הזו פתאום של יו"ר מפלגת העבודה השבוע, הציפה את הרגע הקטן ההוא. איך בכיתי למרב מיכאלי בידיים בשער של נווה-דקלים.
