ביום רביעי האחרון הודיע עמיר פרץ שהוא עוזב את החיים הפוליטיים ולא יתמודד לכנסת הבאה. לפני חודשיים הודיע שלא ירוץ לראשות מפלגת העבודה. פרץ, הוותיק מבין חברי הכנסת, מי שטיפס תמיד בעיקשות, בסבלנות, בעסקנות, בטריקים ובזיגזגים בלתי נגמרים – עוזב אותנו במהירות לא אופיינית. היום הוא עדיין יו"ר מפלגת העבודה, אבל עוד מעט יהיה אזרח מן השורה, חסר השפעה פוליטית. אולי כך היה ראוי לו לסיים את הקריירה שהתחילה באופן מבטיח כל כך והסתיימה בעצבות גדולה, שלא לומר בעליבות רבה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: היכן הזהות היהודית בימין החילוני?
– מסודרים 2021: הרשות הפלסטינית וחמאס בהתאוששות כלכלית
– תנו לגדל בשקט: פקודת הזקנים של צה"ל מגיעה לבג"ץ
אני ותיק קצת פחות מפרץ, אבל מספיק כדי לזכור את התקווה העצומה שהוא עורר כשנכנס למפלגת העבודה בתחילת הדרך. ההתלהבות הייתה רבה. ראש העיר של העיירה הדרומית שדרות, מעוז מוכר של הליכוד והימין, מצטרף לעבודה עם ראשי ערים ומועצות אחרים, בהם ראש העיר אשקלון אלי דיין. המהלך הזה הצטייר בעבודה כמו מהפך אמיתי, נטישה של המונים את הימין לטובת מי שמדבר ותומך בהיפוך סדר העדיפויות הלאומי, המדיני והכלכלי, תחת הסיסמה של פעם "כסף לשכונות ולא להתנחלויות".
עוזי ברעם, שהיה מזכ"ל העבודה ואולי אחד האידאולוגים האמיתיים שלה, גייס למפלגה את פרץ וחבריו. אני בטוח שהוא מרגיש היום מרומה עד עומק נשמתו. נדמה לי שהוא אפילו לא מוכן להחליף מילה עם פרץ, אבל ההתחלה הייתה מעודדת. פרץ הסוציאליסט, מקורב לפילוסופיה המהפכנית של יגאל וגנר, לחם גם על העמדות המדיניות היוניות שלו. הוא יצא ליהודה ושומרון עם תומכים וצעירי מפלגת העבודה והפגין נגד התנחלויות חדשות שקמו בשטח בתחילת שנות ה־90. השבוע, אגב, אישרה הממשלה את הקמתן של 850 יחידות דיור בהתנחלויות, אבל שום ציוץ של פרץ לא נשמע.
פרץ היה חבר בשמינייה המפורסמת של מפלגת העבודה, חבורה של צעירים מוכשרים בעלי עמדות מתונות שזכו לפרסום רב ולפופולריות רבה בתקשורת. בשמינייה הזאת היו חברים גם חיים רמון, יוסי ביילין, אברהם בורג, נסים זוילי, יעל דיין, חגי מירום ונואף מסאלחה, וכולם קראו לפתרון שתי המדינות ולמו"מ עם אש"ף, שהיה אסור אז על פי החוק. ההשפעה הייתה גדולה. צריך להזכיר כי ב־1992 הייתה העבודה מפלגת השלטון, והסיעה בכנסת מנתה 44 מנדטים. בהמשך התגלגל פרץ להסתדרות עם חיים רמון, ואחריו שימש יו"ר ההסתדרות. פרץ עזב את מפלגת העבודה, הקים את מפלגת ההסתדרות "עם אחד", והתמודד איתה לכנסת. פעמיים הוא עבר את אחוז החסימה.
לזכותו של פרץ ייאמר שהוא לא שינה את עמדותיו באותם ימים ובכלל. אני חושב שהזיהוי וההזדהות שלו עם מעמד הפועלים, שזכו גם למערכון בלתי נשכח בארץ נהדרת על ה"עובדים", מיתנו קצת את היחס כלפיו בקרב הציבור הימני הרחב, שגם הוא מגיע מאותן שכבות. פרץ לא זכה לאהדה בימין, אבל גם לא קיבל יחס עוין כמו פוליטיקאים אחרים שצמחו למטה והצטרפו לשורות השמאל. מה שכן, פרץ, שתמיד הייתה לו הערכה עצמית מופרזת, היה בטוח תמיד שהוא מלך הפריפריה עד שחטף את המכה הקשה בפנים בבחירות במועד ב', בספטמבר 2019. תכף נחזור לשם.
ב־2006 חזר פרץ למפלגת העבודה. שמעון פרס עמד אז מאחורי המהלך, אבל פרץ, באקט אופורטוניסטי, שלא לומר בוגדני, התמודד מול פרס בפריימריז על ראשות העבודה, וניצח. אחרי הבחירות ב־2006 (העבודה זכתה ב־19 מנדטים) הצטרף פרץ לממשלתו של אולמרט והפך לשר הביטחון. אנשים נוטים היום לשבח את עמיר פרץ ובצדק על פרויקט כיפת ברזל שאותו קידם, אבל שוכחים את מלחמת לבנון השנייה. שר הביטחון פרץ היה חסר כל ניסיון ביטחוני, ואת המחיר על היומרנות הנוראה הזאת שילמה המדינה. ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט וינוגרד קבעה בעניין חוסר הניסיון כי "כשל כזה של ציר כה מרכזי ללא ספק החליש את יכולת המערכת בכללותה לתפקד בצורה שקולה, אחראית ומקצועית".
סוף פסוק?
בעקבות המחדלים בלבנון נאלץ פרץ לעזוב את משרד הביטחון ואת ראשות העבודה לטובת אהוד ברק. הוא יצא לסוג של פסק זמן, אבל האופורטוניזם נשאר איתו בכל אשר הלך. ב־2011 התמודד פרץ מול שלי יחימוביץ על ראשות העבודה והפסיד. אחרי שנה פרש במפתיע והצטרף לתנועה של ציפי לבני, בטענה שיחימוביץ' הולכת לממשלת נתניהו. אחרי הבחירות ב־2013 הצטרף פרץ עצמו בלי בושה לממשלת נתניהו והפך לשר לאיכות הסביבה. יחימוביץ' כמובן נשארה בחוץ. שנה לאחר מכן התפטר פרץ מהממשלה בטענה שנתניהו לא מקדם כראוי את התהליך המדיני. אולי המצפון סוף סוף ייסר אותו.
פרץ מותיר מאחוריו עיי חרבות. אילולא חבר לממשלת נתניהו, ואילו היה משאיר שם את גנץ וכחול לבן – העבודה הייתה יכולה לעמוד היום במקום מצוין ואופטימי
אבל לא. התעלולים הפוליטיים של פרץ לא פסקו. ב־2019, אחרי הכישלון הקולוסאלי של אבי גבאי שהוביל את העבודה במועד א', השתלט פרץ מחדש על המפלגה. הוא חבר לאורלי לוי־אבקסיס והבטיח הצלחה מסחררת ממש כמו פעם, בשנות ה־90 המוקדמות. השניים הציגו את עצמם כבשורה החדשה של הפוליטיקה הישראלית, מי שישברו את דפוסי ההצבעה בפריפריה ובכלל, ויניעו את רבבות המצביעים בבאר־שבע, בשדרות ובאופקים לעבר העבודה־גשר. העיתונות יצאה מכליה מול החיבור החדש, ופרץ גילח את השפם המפורסם שלו כדי שיקראו היטב את שפתיו כשהוא מבטיח שלא להיכנס לממשלת נתניהו, ובשום מחיר.
הכישלון היה אדיר. פרץ ולוי קיבלו בקלפי שישה מנדטים בלבד. אחרי הבחירות במועד ג', בספטמבר 2019, שבהן חברו פרץ ולוי למרצ, נרשם עוד שיא של ציניות מביכה. עמיר פרץ ואיציק שמולי הצטרפו לממשלת האחדות של נתניהו ובני גנץ וקיבלו שני תיקים בינוניים, הכלכלה והעבודה והרווחה. פרץ ביקש גם לפרק על הדרך את מפלגת העבודה ולהטמיע אותה בכחול לבן, שהיום מתקשה לעבור את אחוז החסימה. אבל הנזק לא נגמר. אחרי שגם הממשלה הזאת מתפרקת, ואנחנו בדרך לבחירות חדשות, פרץ מנסה למנוע הליך דמוקרטי במפלגה המסכנה שלו, ואתמול עוד נלחם בבית המשפט העליון נגד קיום פריימריז בעבודה.
שלשום כאמור הודיע פרץ שהוא הולך הביתה. מאחוריו הוא הותיר עיי חרבות. אילולא חבר לממשלת נתניהו, ואילו היה משאיר שם את גנץ וכחול לבן – העבודה הייתה יכולה לעמוד היום במקום מצוין ואופטימי לפני הבחירות. אבל השררה, הכבוד והבוז כלפי האנשים שבחרו בו הובילו אותו פנימה, בניגוד לכל ההתחייבויות. ביוני הקרוב פרץ עוד עשוי לחזור אלינו ולנסות להיבחר לנשיא המדינה. הסיכוי אפסי, וטוב שכך. אחרי כל מה שעולל לשמאל ולעבודה – זה לא מגיע לו.
