הניסוי בבני אדם שהגיע בימים אלה לשלב 4, עולה למדינה לא רק בהעמקת הגירעון התקציבי, אלא גם בכאב ראש כרוני. מומחים לעניין רואים בו תופעת לוואי מתבקשת שאינה מצדיקה טיפול מיוחד, אבל איך נהגה לומר לימור? העם נקעה רגלו, ונמאס לו לצלוע בשבילי המציאות המורכבת ממילא. יותר מהקורונה, יותר מהסגר, מערכת הבחירות הבאה עלינו ללא־מי־יודע־מה־לטובה מעידה על פלונטר נטול יציאה. חברי הכנסת המתפזרים דאגו לחסום הפעם גם את דלתות החירום. עכשיו אנחנו תקועים מול מסך שמשדר לנו בלופ ריאליטי מייגע, עונה 24 של הישרדות. שוב אנו נדרשים לראות נציגים מטעם עצמם נאבקים זה בזה, מתחלקים לקבוצות זמניות על אי בודד צפוף להחריד. בעוד זמן קצר רסיסי הקבוצות יתאחדו, ונבחרינו יחלו להשתסות בבעלי ברית עד לא מכבר, כמקובל בז'אנר. ככלות הכול, כל אחד מהם מאמין שהוא ראוי להיות השורד האחרון. בכך לא מסתיימת חוויית הצפייה המפוקפקת: העונות הקודמות לימדו אותנו שגם אחרי הגמר הגדול, מערכת הבחירות על כל חסרונותיה הנשכניים ממשיכה כאילו לא קמה ממשלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פרשת אהוביה סנדק: העיניים שלנו חייבות להיפקח
– מסלול התהפכות: סופה של הכנסת ה-23 היה ידוע מראש
– האם נתניהו ינסה לקבל חסינות מהכנסת הבאה?
רגע, אומרים המועמדים, האומנם ניסוי בבני אדם? אנחנו בסך הכול מבקשים לקלוע לטעמו של הבוחר ולהציע לו את המפלגה המדויקת בשבילו. מה רע? שמים במבחנה ליטר ציונות בסיסית, מוסיפים כמה CC לאומיות/אנטי־לאומיות ועוד כמה של דתיות/אנטי־דתיות; כלכלה וחברה במינונים משתנים, ויוצאים לדרך. אלא שהמעבדה הזו יצאה משליטה. מדי יום היא משפריצה על האזרחים מפלגה חדשה, ואיש לא עוצר את הזרם. במקום להגיע למשימה בצניעות, בניסיון לעבוד יחד באמת, כולם רוצים להיות המנהיג הבא. כל מספר 12 ברשימה־לשעבר הופך ליו"ר תנועה חדשה; כל מספר 2 דורש רוטציה בסגנון לבני־הרצוג, עם סיכויי מימוש דומים. היינו עשויים ליהנות מההיצע העשיר, אך למרבה הצער אין ביקוש. כל הטוענים לכתר אמורים להידחס ל־120 מושבים בלבד, שישקפו את פני החברה הישראלית. בפועל, גם 120 אלף מושבים לא ייצגו את כל הדילמות הפנים־פנימיות של אזרחי ישראל. גם 120 מיליון לא. כאלה אנחנו, מורכבים. אבל יותר מזה – אנחנו נטולי אמון.
את התסכול המתפתח נוכח הצלחתו של נתניהו בבחירות חוזרות ונשנות, ראינו היטב על פני המתחרים. אחרי שהקריאות להחליף את העם לא צלחו, הגיעו מצידם הניסיונות לפצח את הקוד של האיש ולאמץ אותו לחיקם. מאז בחירות 2015 – שהיו רוויות במכות־נגד, כמו תמיכת אובמה במחנה הקוטבי, ותנועת 15V שהביאה עלינו את סיסמת "רק לא ביבי" – ניכרת השלמה במחנה השמאל ("שמאל־מרכז", אם אתם מתעקשים) עם התפיסה הימנית של רוב הישראלים. גם בימין לא רוו נחת ממחסום נתניהו, ולאורך השנים אנחנו חשופים לעבודה קוסמטית עמוקה בכל המפלגות, שנעות בין אימוץ קוד הלבוש של נתניהו לבין שדרוגים בגרסת בטא. מטשטשים את הסמוטריצ'יוּת מימין, מחביאים את הניסנקורנים משמאל, והרי לכם קמפיין בחירות מותאם קהל יעד. הרכבת הרשימות לא תיעשה על בסיס אידיאולוגיה משותפת, אלא על בסיס מקום פנוי לפי קריטריונים מהונדסי תודעה של דת, גזע ומין. מתקפה על יריבים פוליטיים תיערך גם היא על פי משב רוח סקרים מקריים: היום נכנסים בביבי/חולדאי, מחר בסער/לפיד, מחרתיים בבנט/הורוביץ, תלוי מה האג'נדה השולטת הערב בערוצים המרכזיים. תפיסת עולם? קו עקבי? הצחקתם אותם. הם הרי מבינים בקמפיינים. יש להם ניסיון מוכח של כמה וכמה מערכות מייגעות.
התוצאה היא שורה של מועמדים שכבר בקו הזינוק נראים יגעים ומטרידים. במקום קמפיין בחירות אנחנו מקבלים קמפיין מכירות, בהובלת דוגמנית עבר שמתעקשת לטשטש את עקבות הזמן ולהתאים עצמה למודל לא מציאותי שהיא יצרה. אז מזריקים קצת פה, מותחים קצת שם, עד שהנדסת הפנים־גוף הזו הופכת לקריקטורת פיקאסו מביכה למראה.
נבחרים יקרים, תתעוררו. חלף זמנם של המשיחים. הלכו הגושים. נגמר החשק. מערבולות החיבורים הלא טבעיים שאתם מרכיבים, עובדות רק לטובת אדם אחד שמשדר יציבות. ניחשתם נכון, בנימין נתניהו.
הקוקפיט החדש
אז איך בכל זאת יכולים מתחריו של נתניהו להביא לסיום כהונתו הממושכת? לכאורה, על ידי חבירה משותפת מאחורי הקלעים. הם לא צריכים להיות המפלגה הגדולה ביותר, הם רק צריכים להמליץ על מועמד מוסכם. קל. אלא שכרגע, כל רסיסי האנטי־ביבי – המוצהרים והמוצהרים פחות – לא מצליחים להגיע יחד ל־61 המנדטים המיוחלים. גם אם יצליחו, זו תהיה נקודת זינוק חמקמקה למדי. בידוע הוא שקואליציית 61 היא מהשבריריות ביותר, גם כשהיא מורכבת ממפלגות נטולות יומרת הובלה. עוגה דומה שמורכבת מאינספור טועני כתר, תתפרק מהר עוד יותר. רביעיית הקוקפיט החדשה המסתמנת – סער־בנט־לפיד־ליברמן – נוטה ללהיטות יתר, וגם חולדאי לא נוצק מחומרי בערה מתונים במיוחד. מטבע הדברים והאישים, עם הישמע הגונג ידרוש כל אגף קואליציוני את נתח העוגה שלו סביב שולחן הממשלה. תשאלו כל קונדיטור מתחיל מה קורה אם מתחילים לחתוך עוגה כשהיא עוד חמה מהתנור: היא מתפוררת מיד.
במקום לייצר אלטרנטיבה ראויה, עיקר המאמץ של הקמפיינים מופנה להסברה אנטי־נתניהו, תחת מנטרת "הכול כדי לחמוק ממשפט". הסכמי שלום, דיל חיסונים – אין אמת, רק טקטיקת בחירות תמידית. חברים, זה לא עובד. אתם מסבירים את זה לציבור זה שנתיים ברצף, ואיכשהו נתניהו לא צולל בסקרים. לא כי תומכיו הם חבורת בבונים, להפך. משום שהם פיקחים מספיק לא לצפות שראש ממשלה כזה או אחר יהיה נטול פניות. תתפלאו, אבל גם אתם לא שכנעתם אותם שאתם פועלים ממניעים אלטרואיסטיים. גם הטלת האחריות הבלעדית לקרע בעם על נתניהו וחבורתו, לא עובדת. קשה להשתכנע שהעניין מטריד אתכם במיוחד, בעוד אתם מתנשאים על המוני בוחריו של האיש, לועגים לחרדים, בזים למתנחלים, בועטים בשמאלנים ויורקים על הקול הערבי. אתם, שכל תורת המפלגות שלכם בנויה על בוז לאחר – אתם הישראלים? אתם העתיד? אתם היהדות והימינה והמרצ והאיחוד והבית? אתם הסיכוי שלנו לחיבור בעם? כל אחד מכם נבנה מקלון חברו, ואתם רוצים לשכנע אותנו שרק הליכוד יכול לשסע את הכול?
מתמודדים יקרים, אתם לא הפתרון, אתם הבעיה. השסע הוא אתם, כולכם – מראש הליכוד לאחרון אנשי האופוזיציה. רוצים להחליף שלטון? תחליפו סגנון. אנחנו פה, שבט אחים ואחיות שיאמינו ביושר כוונותיכם רק אם תלמדו לעבוד ביחד לא נגד אויב משותף, אלא בעד מטרה משותפת. אתם יודעים, המדינה.
