אני מאמינה לבנימין נתניהו, שלא טובת עצמו בראש מעייניו כי אם טובתה של מדינת ישראל. כשהוא משתית את הליכוד על פולחן אישיות ועל חנופה והופך אותו לחצר ביזנטית, לא למען עצמו הוא נוהג כך כי אם למען מדינת ישראל. כשהוא מוביל את כולנו למערכת בחירות שלישית ורביעית כדי לנסות להטות את ענייניו המשפטיים, הוא עושה זאת רק מפני שאצלו ישראל לפני הכול. אפילו כאשר הוא נותן לגחמות אישיות או משפחתיות להשפיע על מהלכיו הפוליטיים, הוא אינו מוּנָע אלא מדאגה כנה לעתיד העם היהודי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אלקין התפטר מהכנסת, בליכוד עדיין המומים
– דעה: אדם מיוחד, פוסק בגבורה: פרידה מהרב יהודה הנקין ז"ל
– היסטוריה, פוליטיקה, חוק: איחוד האמירויות, תמונת מצב
הפְּשָׁט פשוט: בנימין נתניהו משוכנע, משוכנע באמת ובתמים, שטובתה המוחלטת של מדינת ישראל היא שהוא יהיה ראש ממשלתה. הוא ולא שרף, לא כל שכן הוא ולא בנט או סער או איזה לא־נתניהו אחר.
נתניהו אינו הראשון שהלך לפוליטיקה מתוך שכנוע פנימי כזה. הוא ודאי אינו הפוליטיקאי היחיד שבטוח שרק הוא יודע מה צריך לעשות, שרק הוא מסוגל להנהיג את עמו ושרק אם ההגה יהיה בידיו המיוחדות תוכל ספינת מדינתו להגיע לחוף מבטחים. משה רבנו אמר "שלח נא ביד תשלח", אבל בדרך כלל "קול קרא והלכתי" מתייחס לקולו התוֹכי של ההולך עצמו ולא ל"דין התנועה". רק מתוך תחושה של סגוליוּת, משהו מעין "אני איש פלא… חידוש כמוני לא היה בעולם", הולך אדם ונכנס לַסד הלוהט הנקרא "הנהגה ציבורית" או "חיים פוליטיים".
ואף אם מדובר בפוליטיקאי שהוא התגלמות הצניעות והענווה, כיוון שהגיע לעמדת השפעה לא במהרה ייאות לרדת ממנה. לא משום שהתאהב בשררה או ב"כיסא" (מי מתאהב בכיסא קוצים?), אלא בגלל חשש אותנטי שאם ילך מי יחבק אותנו ככה, ישמע אותנו בסוף היום, ינהל משא ומתן מוצלח כל כך עם מעצמות ועם מדינות מוסלמיות ועם חברות לייצור חיסונים נגד קורונה.
זה נשמע כמו פרדוקס. אבל ככל שמנהיג ציבור מסור יותר לציבור, ככל שהמדינה אצלו באמת לפני הכול והאידיאליזם הוא ה־Raison d'être שבמהותו, סיבת קיומו, כך קשה לו יותר למסור את מדינתו האהובה לידיים אחרות, שתמיד יהיו בעיניו טובות פחות. ככל שכוונותיו אלטרואיסטיות יותר כך יוכרח לנהוג באנוכיות, לא למען רווחתו או כדי להשביע את רצון רעייתו אלא מפני שאחרת, כך הוא בטוח, המדינה תהיה בסכנה גדולה. כל המפעל הציוני ירד לטמיון.
כזה הוא בנימין נתניהו. למשימה הנעלה הזאת הכשירו אותו שורשיו, חינוכו וסיפור חייו, ואי אפשר לא להוקיר את מסירות נפשו המתמשכת למען הכלל. אני מאמינה לו שאזרחי ישראל הם ציפור נפשו גם כעת – ודווקא משום כך אני רוצה, כמו נפתלי בנט, לומר לו: די. מספיק. הגיע זמנך להרפות מאיתנו.
היית ראש ממשלה ראוי, פה ושם אפילו היית ראש ממשלה מצוין, כולנו חייבים לך תודה עמוקה, אבל זהו. נגמר. ואתה יכול להירגע: בעזרת השם נחזיק מעמד ללא הנהגתך. אולי אף נזכה גם אנחנו להירגע קצת.
