ב-1973 העלה התיאטרון העירוני של חיפה מחזמר חדש, מושקע ועתיר תקציב שנקרא "לילי גם" והתבסס על המחזה "גם הוא באצילים" של מולייר. המחזמר שנכתב על ידי אהוד מנור, הולחן על ידי מתי כספי ובוים על ידי צדי צרפתי, כשל מסחרית, למרות היותם הטובים ביותר בתחומם. מבקרי התיאטרון קטלו אותה והקהל לא בא לצפות, אבל האירוע שהוריד אותה סופית מהבמה היה פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כל פס בי נוגע: הרבה גוונים, אבל עם אחד
– השקט את הלב קורע: להיות בתנועה מתמדת
– פרסום הנס של חנוכה נובע דווקא מהפנימיות שלנו
שחקני ההצגה ובהם הכוכב הצעיר רומן שרון, שבדיוק השתחרר מהלהקה הצבאית וכבר הספיק להוציא אלבום ראשון, גויסו למלחמה. כולם צפו לו עתיד מבטיח אבל בפברואר 1974 נהרג רומן בתאונה בדרכו להופעה מול חיילים בסיני והוא רק בן 23.
לפעמים גם מכישלון גדול נשאר משהו קטן שמצליח בענק. במקרה של "לילי גם" מדובר בשיר "חלומות שמורים" שהפך ברבות השנים לקלאסיקה נצחית. יזהר כהן ביצע את השיר במחזמר, ומנור, שהתרשם מקולו וכשרונו בחר בו לבצע גם את "אבניבי" שהביא לישראל את זכייתה הראשונה באירוויזיון.
"אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזיכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות
…
ולפעמים שריד של ריח
או צליל מוכר או קצה מילה
משיב אליך גן פורח
מחזיר אל קו ההתחלה
ושוב אתה חולם כילד
ושוב אתה תמים כאז
אתה נזכר בכל התכלת
הכול נשמר, דבר לא גז"
(מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי)
השיר מדבר על זיכרונות הילדות שיש לכל אחד מאיתנו. למרות שזהו עולם גדול ונפלא, אצל רובנו הוא מודחק לפינה עמוקה ולא מורגשת. אבל לפעמים, יש רגע אחד קטן שמזכיר לנו את הילדות ופתאום, בבת אחת, כל הזיכרונות צפים ועולים.
הביצוע מתוך המחזמר מספר את סיפורה של דמות מסוימת, אבל בביצוע של חוה אלברשטיין אחרי המלחמה, הוא כבר לא היה סיפור אישי אלא שיר של עם שלם שהתבגר באחת, עם טראומה המקשה עליו לחזור אל ימי ילדותו. לכן זהו ביצוע איטי, קודר ועצוב הרבה יותר.
שמו של השיר לבדו, חלומות שמורים, מזכיר לנו בקלות את דמותו של יוסף. שבוע שעבר פגשנו את יוסף הנער שחולם על האלומות והכוכבים, ושומר את חלומותיו לאורך שנים בליבו. בפרשתנו חלומותיו מתגשמים לפתע.
כשיוסף, בתפקידו כשליט מצרים, פוגש את אחיו לראשונה הוא בוחר להעביר אותם מסלול מכשולים בטרם יתגלה אליהם. הפרשנים חלוקים באשר למניע שלו – נקמה באחים על מכירתו, תהליך של החזרה בתשובה ועוד. כך או כך, ניכר כי יוסף פועל בצורה מתוכננת ורציונלית. למרות התכנון הקפדני, נאלץ יוסף לקחת הפסקה פעמיים במהלך ביצוע התוכנית וללכת לחדרו ולבכות. הבכי השני, שמגיע בעקבות המפגש עם בנימין, ברור ומובן – בכל זאת מפגש עם אחיו מאימו. הבכי הראשון עם זאת, קצת פחות מובן.
לאחר שיוסף מצווה על האחים להשאיר אחד מהם בכלא, ועל השאר ללכת להביא את בנימין, הוא שומע ויכוח בין האחים. הם לא יודעים ששפתם מובנת לו כי הוא הקפיד לשוחח איתם בתיווך של מתורגמן, אבל יוסף מבין ובוכה. "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת… וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ" (בראשית מ"ב כא, כד). לדעת הספורנו יוסף בכה כי ראה את צרת אחיו. פירוש מוזר בהתחשב בעובדה שיוסף עצמו הוא הסיבה לצרה הזו, וחוסר הסבר משכנע לבכי בנקודה הזו דווקא. רש"י סובר שיוסף בכה כי שמע את האחים מתחרטים על המכירה, אבל גם זה לא נשמע מספיק מרגש בשביל לפרוש לחדר ולבכות.
נראה כי דווקא עצם הוויכוח, עצם הדו-שיח שיוסף שומע, מזכיר לו בבת אחת את האווירה ששררה בביתו של יעקב, אווירה שכבר הספיק לשכוח. מרוב תכנונים יוסף כמעט הספיק לשכוח מי הם אלו שיעברו את מסלול המכשולים שלו. כשהוא שומע את האחים מדברים ואת ראובן נוזף בהם ואומר "אמרתי לכם", הוא פתאום נזכר, ממש כמו בשיר, בבית, בילדות בכל מה שהודחק אצלו במשך שנים.
יוסף כמובן לא מבטל את תוכניתו והוא ימשיך לממש אותה עד שאחיו ואביו יגיעו אליו למצרים, אבל עכשיו ברור מה היה אותו רגע עוצמתי שעבר עליו ואילץ אותו לרגע לעצור.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
