בעבור רבים בישראל, צירוף המילים "ימין כלכלי" עדיין אינו מתגלגל בקלות על הלשון. במקומות אחרים בעולם, השתייכות לצד הימני של המפה מעידה בעיקר על תפיסותיו הכלכליות של האדם, אבל כאן כלכלה לא נתפסת כחלק מרכזי מהמשחק הפוליטי. מאז ומעולם היו פה ימין ביטחוני, ימין לאומי, ימין מדיני, אפילו ימין ליברלי, אבל ימין כלכלי? לאן הגענו שהימין כבר אינו עסוק באידיאלים שברומו של עולם, אלא בכסף רחמנא ליצלן? אך בשנים האחרונות המציאות הזאת הולכת ומשתנה. עוד ועוד אנשי ימין מרגישים צורך לגבש תפיסת עולם גם בנושאים כלכליים, והמפלגות הימניות נדרשות להציג תוכנית פעולה הנוגעת גם לצדדים החומריים של עבודת הממשלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "לא באתי לכפר הרואה להקים ישיבה אחת"
– דעה: על מנהיגות במשנתו של הרב יונתן זקס
– דו"ח ביניים: אין הסבר להתרסקות מטוס "סנונית" בדרום
ההפתעה הגדולה בימין האידאולוגי מהצלחתה היחסית של "זהות" בבחירות 2019א, ואוזלת היד שלהם מולה, הראתה כי מישהו שם פספס את השיח החדש והמתעורר בתחום. אבל בניגוד למה שחסידי פייגלין אולי סבורים, הוא לא הראשון שהביא לארץ את בשורת השוק החופשי וחירות הפרט. לא רבים יודעים, אבל פעם הייתה פה מפלגה שהגדירה עצמה כימנית ועיקר עיסוקה היה כלכלי; בשיא כוחה היא זכתה לעשרים מנדטים. "הציונים הכלליים" אתגרה את מפא"י בשנות החמישים יותר מכל מפלגה אחרת, ודווקא סביב שאלות של מדיניות כלכלית. נציגיה דיברו על הצורך לשחרר את הכלכלה הישראלית מריכוזיות־היתר שלה, ומהעדפת ההסתדרות על פני היוזמה הפרטית. הם חרטו על דגלם את השאיפה לשוק חופשי ולצמצום כוחה הרב מדי של המדינה בכל תחומי הכלכלה.
בניגוד להשקפות הקולקטיביסטיות שרווחו בישראל הצעירה, פרץ ברנשטיין, יו"ר הציונים הכלליים, כתב כבר ב־1949 כי "לאנוכיות יש, בייחוד בשטח הכלכלה, גם כוח דוחף גדול וכוח יוצר גדול. לא נוכל לבטל את פעולתה או להשתדל לבטלה, מבלי לגרום להימום ושיתוק. מכל הטעמים האלה יש להעדיף חופש על כפייה בחיים הכלכליים. ובייחוד במדינתנו, שהתפתחותה וגידולה תלויים כל כך ביוזמת יהודים, שהם מוכרחים להיות מוכנים לסיכונים בכדי שיוכלו להקים מפעלים חשובים".
הנושא החם ביותר במערכת הבחירות לכנסת השנייה היה מדיניות הצנע של מפא"י. מפלגת הציונים הכלליים, שייצגה את הבורגנות המקומית, התנגדה נחרצות למדיניות הקיצוב שהונהגה אז, ושבמסגרתה הוגבלה רכישת מזון ומוצרי צריכה. כל אזרח קיבל פנקס עם נקודות, ובאמצעותו קנה מוצרי מזון בסיסיים במכולת קבועה. סיסמת הבחירות של הציונים הכלליים הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת", במה שהיה המחאה החברתית הראשונה, הרבה לפני 2011. היא ספגה קיתונות של ביקורת ממפא"י על האליטיזם הבורגני, השבע וחסר הסולידריות שלה, אבל גם זכתה ל־24.5 אחוזים מהקולות בבחירות 1950, רק 2.8 אחוזים פחות ממפלגת השלטון מפא"י.
מפלגת הציונים הכלליים התמזגה בסופו של דבר לתוך מה שאנחנו מכירים כיום כמפלגת הליכוד, שגם היא נשאה מורשת ארוכה של מדיניות ימין כלכלית, עוד מימי ז'בוטינסקי. מכונן הציונות הרוויזיוניסטית היה הראשון שקרא לשבור את ההסתדרות במאמרו הידוע "יא, ברעכן" (כן, לשבור), וגם ניסח מדיניות כלכלית ליברלית בהשראת הפילוסופים האנגלים שוחרי החירות.
הציבור בישראל התבגר ורוצה חיים טובים יותר. מי שיצליח להציג תוכניות כלכליות שיבטיחו שינוי מהותי, מי שיפגין אומץ מול ההסתדרות ודומיה – יקצור פירות בקלפי
הוויכוחים הכלכליים המרכזיים אינם אפוא חידוש של השנים האחרונות, כפי שאולי נדמה, והם מלווים את ישראל משחר ימיה: האם להעדיף את תוצרת הארץ או לאפשר ייבוא חופשי? האם יש להטיל הגנות מיוחדות על התעשייה והחקלאות המקומיות? האם להקטין או להגדיל את ההוצאה הממשלתית? מהו גובה המיסים הרצוי, וכיצד יש לחלק את נטל המס? אלא שבעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, ההגמוניה הפוליטית של מפא"י דחקה כל אפשרות רצינית לשינוי בתחום הזה.
אך מעבר לכך, בישראל כמו בישראל, שיקולי ביטחון תמיד מנצחים ודוחקים כל סוגיה אחרת אל אחורי הבמה. כשבכל עשור מתקיימים מלחמה או מבצע גדול, וכאשר בעשורים הראשונים עצם קיומה של המדינה הצעירה נתפס כנתון בסכנה – קשה להתמקד בהורדת עלויות של רהיטים ומוצרי חשמל.
עליית המרכז הבורגני
העיסוק המחודש בעשור האחרון בסוגיות כלכליות קשור באופן הדוק להצטמצמותו של נפח העיסוק בנושא הביטחוני. בשנות התשעים והאלפיים, מרכזיותו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני טשטשה את ההבדלים הנוספים בין המפלגות. הוויכוח הלאומי סביב הסכמי אוסלו ודיוני שטחים תמורת שלום היו חזות הכול, ונושאים חשובים אחרים נדחו ליום שאחרי הסכסוך.
אלא שלהפתעתנו הרבה, היום הזה הגיע. אחרי עשורים של עיסוק אינטנסיבי בשאלה הפלסטינית, קמנו בבוקר וגילינו שהצלחנו. בסך הכול די שקט פה, "קיר הברזל" עובד, ואפילו השלום מתחיל להפציע. הסכסוך תופס כיום חלק צנוע בהרבה מהפוליטיקה הישראלית, ובעקבות שורה של תהליכים עולמיים – גם הלחצים הבינלאומיים הם לא מה שהיו פעם. ברגע שהדאגה הביטחונית התמתנה והוויכוח המדיני התעמעם (עד כמה משמעותיים ההבדלים בתחום הזה בין הליכוד, כחול־לבן, העבודה או יש עתיד?), הצדדים חזרו להתבדל זה מזה בנושאים אחרים: אזרחיים, חברתיים־כלכליים וסוגיות דת ומדינה.
גם הציבור הישראלי החל להתעניין יותר ויותר בענייני היומיום ובשאלות של פרנסה. ב־2011 הוא אפילו יצא לרחובות ודרש שקברניטיו יעסקו דווקא בסוגיות הנזנחות: יוקר המחיה, דיור, תחבורה, עסקים ושלל סוגיות חברתיות וכלכליות. עלייתו של המרכז הישראלי קשורה אף היא באותו מעמד ביניים בורגני, שמבקש בסך הכול שייתנו לו לחיות בארץ הזאת, ואם אפשר, גם לחיות טוב – דרישה שאין לזלזל בה בשנת 2020, כפי שלא היה צריך לזלזל בה גם בשנות החמישים. הם רוצים מוצרים איכותיים במחירים נמוכים; הם רוצים לנסוע לעבודה ברכב בטוח, נוח וחסכוני, בלי לעמוד יותר מדי בפקקים; הם רוצים מערכת חינוך איכותית לילדיהם ומערכת בריאות מצוינת, ולא מסתפקים בבינוניות הממשלתית. הציונות הבטיחה לעם היהודי חיים לאומיים במדינה ריבונית, אבל אחרי שההבטחה הזאת הוגשמה, מדוע להסתפק במועט ולא לחיות חיים טובים במדינה משגשגת? מהמחאה החברתית ועד הקורונה, הפוליטיקה הישראלית כולה קשורה בשאלות חברתיות־כלכליות, כולל יאיר לפיד, משה כחלון ואפילו אביגדור ליברמן.
נוכח עלייתו של השיח הכלכלי, מתן תשובות ברורות מהצד הימני של המפה הפך לצו השעה. זהו אמנם שריר שהימין לא מתח שנים רבות, אבל בכל זאת יש לו מורשת בתחום הזה. על פי הסקר המתפרסם בעמודים אלה, יותר ימנים כיום מעוניינים לראות על סדר היום סוגיות כמו פתיחת השוק ויישום מדיניות כלכלית ימנית, מאשר אלה שתובעים את חיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון. כשאפילו איתמר בן־גביר נדרש להשיב לשאלות בדבר עמדותיו הכלכליות, אפשר להבין שמשהו כאן השתנה.
השקט היחסי בגזרה הביטחונית איננו מסביר לבדו את היקף השינוי. במשך שנים אימץ הימין האידיאולוגי דווקא את מורשתו הכלכלית של השמאל: מפד"ל ההיסטורית תמיד הייתה "חברתית" ובת ברית רבת־שנים של מפא"י, וגם בליכוד לא חסרים סוציאליסטים. כדי להבין את הנטייה המתרחבת אל הימין הכלכלי – בציבור הימני אבל לא רק בו – יש להביא בחשבון שני גורמים נוספים: בנימין נתניהו והחיים עצמם.
עד 1985, מדינת ישראל עוד התיימרה לייצר כלכלה המבוססת רובה ככולה על פעילות ממשלתית (באותה שנה שירותי הממשלה היו 65 אחוזים מהתוצר). אילולא המשבר הכלכלי העצום שנוצר מהיפר־אינפלציה, אולי היינו ממשיכים לקרטע עד היום עם כלכלה מיושנת סטייל ונצואלה. תוכנית הייצוב הכלכלי קיצצה ללא רחם בהוצאות הממשלה – בשכר, בסובסידיות ובהטבות המרובות. זה היה השינוי החשוב ביותר לכלכלת ישראל, עד בנימין נתניהו. נתניהו קיבל לידיו משק שכבר היה בתהליכי פתיחה והפרטה, אבל המשיך אותם במשנה מרץ, וחשוב מכך: עם אידאולוגיה ברורה ומנוסחת. עד היום, נתניהו הוא הקול הישראלי הרהוט וכמובן הבכיר ביותר בעד כלכלה חופשית.
לא בטוח שזו תיזכר כמורשתו העיקרית של נתניהו, אבל הרבה לפני שהדבר היה אופנתי, נתניהו ידע להסביר טוב מכל פוליטיקאי לפניו מדוע כלכלה חופשית עובדת לטובתנו, וחשוב מכך: הוא גם יישם בפועל, לפחות בראשית דרכו, מדיניות ימנית כלכלית. הוא הפריט עשרות חברות ממשלתיות, פתח לתחרות עשרות שווקים מקומיים וביטל מאות מכסים. נתניהו אחראי לשורה של קיצוצים שנועדו לצמצם את הממשלה, להוריד את נטל המס על הציבור ולהרחיב את המגזר הפרטי. הוא החדיר לדי־אן־איי הממשלתי מונחים כמו צמצום רגולציה וביטול בירוקרטיה, והוכיח את מה שכלכלנים והוגים ליברלים טענו תמיד – שצמצום קצבאות יגרום לאנשים לצאת לעבוד, ובסופו של דבר יצמצם את העוני ולא יגדיל אותו. נתניהו גם פעל להכניס את ישראל למועדון המדינות המפותחות (ה־OECD), לא כדי שנראה כמה אנחנו מוצלחים אלא להפך, כדי לראות שאנחנו עדיין בתחתית הטבלה ולדעת היכן אנחנו צריכים להשתפר, בבחינת זנב לאריות ולא ראש לשועלים.
אך בשלב מסוים, הצלחתו של נתניהו החלה לפגוע בו: מהצד השמאלי תקפו אותו על הכלכלה "חסרת החמלה", ומימין על כך שהוא הפסיק לפעול על פי אמונותיו שלו. הצורך לשמר את השלטון עלה לו במדיניות אמצע בינונית שהיא לא פה ולא שם, ובתקומתה של אופוזיציה כלכלית מימין. אז נכון, בלעדיו הכלכלה הישראלית לא הייתה היכן שהיא היום, אבל קשה להתעלם מכך שבמהלך העשור האחרון נתניהו זנח את תפיסותיו הכלכליות בעבור נזיד קואליציות ופופוליזם.
אלא שבינתיים השינוי התודעתי כבר קרה, וישראלים רבים זיהו את החלופה לסוציאליזם הכושל. זהו אולי הגורם החשוב ביותר לעלייתו של הימין הכלכלי בשנים האחרונות: המציאות פשוט הוכיחה שזה עובד. ככל שמדינת ישראל הנהיגה יותר שוק חופשי והציבה פחות מגבלות על הכלכלה – כך היא הצליחה יותר. בכל שוק שנפתח לייבוא המחירים ירדו, ובכל ענף שנפתח לתחרות חל שיפור מובהק בשירות. ובניגוד לאיומים ולהפחדות, האבטלה רק ירדה והתעסוקה גדלה. לעומת זאת, במקומות שבהם עדיין שולטים מונופולים, מועצות ייצור וארגוני עובדים, אנחנו זוכים לתזכורת תכופות לחוסר היעילות הסוציאליסטי.
לא מספיק לנצח בבחירות
מדי פעם תוהים בשמאל מדוע תושבי עיירות הפיתוח מצביעים דווקא למפלגות ימין, שלכאורה אינן מיטיבות עימם. זוהי תהייה שמבטאת חוסר הבנה עמוק של החיים בעיירות הפיתוח. אין דבר ששיפר את חייהן של השכבות החלשות בישראל כמו ירידת המחירים שבאה בעקבות פתיחת שווקים לתחרות וייבוא. קשה להצביע על צעד נוסף שהוריד את עלויות המחיה כמו כניסתו של רמי לוי אל שוק קמעונאות המזון. גם מיליון מילים שהיו נכתבות על יתרונותיה של תחרות, לא היו משכנעות כמו שעשתה זאת צניחת המחירים שבאה לאחר רפורמת הסלולר. כשהשמיים נפתחו הישראלים החלו לטוס לחו"ל פעמיים בשנה, וכשענף הטקסטיל נפתח לייבוא הם הבינו שאפשר לקנות בגדים יותר מפעמיים בשנה. מי שגדל בעיירות הפיתוח וזוכר את התלות בפנקס האדום של מפא"י, ואת העבודה כשואבי המים וחוטבי העצים של הקיבוצים מסביב, לעולם לא יבקש לחזור לשלטון פרוטקציוניסטי־סוציאליסטי. כשהשלטון מבוסס על הטבות שהמדינה מעניקה, צריך להיות מקורב כדי לזכות בהן. עדיף הרבה יותר להסתמך על עצמך, על כישוריך ועל עבודה קשה.
לאחר שהפרדיגמות הישנות בתחום הביטחון שקעו בתהום הנשייה, עתידו של הימין הישראלי מצוי בנושאים האזרחיים, החברתיים והכלכליים. הציבור הישראלי התבגר והוא רוצה חיים טובים יותר, במיוחד נוכח המיתון והאבטלה הצפויים לנו בשנים הקרובות. האפיזודה הקצרה של פייגלין הכריחה את הימין האידאולוגי להשתנות. כשהם דיברו ביטחון ומשפט, הוא דיבר כלכלה והשאיר אותם מחוץ לכנסת. ובכלל, כשאפילו באמריקה מדברים ריבונות, בנט כבר לא מיוחד. שיח הסיפוח, ההסדרה והמשילות הם כל כך במיינסטרים שזה מביך. עכשיו הזמן לחיים עצמם: כלכלה. מי שיצליח לבדל את עצמו בתחום הזה ולהציג תוכניות שיבטיחו שינוי מהותי, מי שיפגין אומץ מול בעלי הכוח האמיתיים (ההסתדרות ושאר בעלי אינטרס) – יקצור את הפירות בקלפי. רק על הרקע הזה, יו"ר מפלגת ימין מרשה לעצמו לומר שוב ושוב שצריך להניח הכול בצד, כולל הסיפוח, לטובת עיסוק בסוגיות כלכלה. לא פרנסה, לא מעניין.
גם בליכוד יש התעוררות מחודשת של ימין כלכלי. הליכוד תמיד הייתה מפלגה עממית שיש בה הכול מהכול, אבל היום יש בה קפיטליסטים דור 2.0 כמו שרן השכל ואמיר אוחנה. הם ניצבים מול כוחות אדירים במפלגה מבוססת פריימריז, שלארגוני עובדים וקבוצות אינטרס יש עדיין השפעה נרחבת עליה.
מאז 1977, הימין הישראלי לומד שוב ושוב את אותו לקח: לא מספיק לנצח בבחירות – צריך גם למשול במדינה. לא משנה מי יושב על כיסא השר, כל עוד הפקידות, היועצים המשפטיים, ההסתדרות, בג"ץ או התאחדות התעשיינים מקבלים את ההחלטות החשובות באמת. הימין הפנים את הלקח הזה בכל הנוגע למערכת המשפט, הגיע הזמן להבין זאת גם בכלכלה.
לטורים וכתבות נוספות בגיליון "הימין עכשיו" לחצו כאן
המדגם נערך על ידי שלמה פילבר וצוריאל שרון באמצעות Direct Polls LTD עבור מקור ראשון, ב־30.11.2020 באמצעות מערכת דיגיטלית בשילוב פאנל, בקרב 1,099 משיבים בוגרים (בני 18 ומעלה) מכלל האוכלוסייה בישראל, מצביעי מפלגות הימין והימין־מרכז. טעות הדגימה הסטטיסטית 4.2% +/- בהסתברות של 95%.
