גאווה יהודית בריאה אופפת רבים מאיתנו ככל שמתרבים הדיווחים על יהודים המתמנים לתפקידים בכירים בממשל המתגבש של נשיא ארה"ב הנבחר ג'ו ביידן. כל מינוי כזה מאשש לנו את תיאוריית הגניוס היהודי. ואולם, לצד הגאווה והשמחה מתגנב ללב יותר מקורטוב של דאגה, מפני מה שאפשר לכנות כתסמונת רם עמנואל.
רבים מיהודי ארה"ב חשים שותפות גורל עם מדינת ישראל, אך הקשר הרגשי הזה מתורגם אצלם לתחושת פטרונות. מסיבות היסטוריות וסוציולוגיות, חלק הארי של יהודי ארה"ב אוחז בעמדות מדיניות שבישראל הן על הרצף שבין שמאל מתון לשמאל קיצוני. הם רואים בנוכחות של מדינת ישראל בשטחי יהודה ושומרון ובקיום ההתיישבות היהודית בחבלי הארץ מכשול לשלום וכשל מוסרי עמוק. מנקודת מבטם, דווקא כיהודים מוטלת עליהם אחריות מוסרית גדולה לתיקון העוול שיהודים אחרים מעוללים (המתנחלים ואוהדיהם). זה כבר לא רק "תיקון עולם", שהוא אולי מרכיב הזהות היהודית החזק ביותר בקרב רבים מיהודי ארה"ב, זה תיקונו של העם היהודי עצמו.
כך קורה שדווקא בכירים יהודים נוטים לעיתים ללחוץ על ישראל לשנות את מדיניותה בבוטות ובאגרסיביות רבות יותר מבכירים לא יהודים, בתחושה שהם היודעים באמת מה נכון וטוב בעבורה. בתודעתם הם לא פועלים רק למען האינטרס של ארה"ב. הם עושים בעבורנו מה שאיננו מבינים שטוב לנו. רם עמנואל הוא דוגמה בולטת הזכורה לרע מימי ממשל אובמה, אך הוא ממש לא היה הבכיר היהודי היחיד שפעל כך. אם אותם יהודים יחדלו מהפטרונות ויכבדו את האופן שבו ישראל רואה את הטוב והנכון בעבורה, שמחתנו כיהודים על מינויים תהיה שלמה הרבה יותר.
