פרשת ויצא משכה אליה לאורך ההיסטוריה אנשי אמנות שונים. סיפור האהבה של יעקב אבינו הממתין לאהובתו רחל עורר השראה אצל משוררים ורומנטיקנים רבים, ובהם הפזמונאי אהוד מנור שקרא את הפרשה בסוף 1973 ונמלא בתחושות אי-צדק קשות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה זאת אהבה: כשהשאלה גוברת על התשובה
– הנר והאבוקה: בין אור מרצד לכוח שקט
– דרוש מנהיג דתי עם עמוד שדרה ודבקות במטרה
הוא קרא על יעקב וסיפור אהבתו לרחל, על נישואיו במרמה לאחותה לאה ועל לידת הבנים, וליבו יצא אל דמותה של לאה שעומדת לאורך כל הסיפור בצילה הגדול של אחותה הצעירה. אהוד מנור החליט שהגיע הזמן לעשות צדק עם לאה ולכתוב קטע חדש בסיפור, קטע שלא סופר בתנ"ך. הוא כתב "מכתב" מיעקב ללאה ובו הוא מפייס ומנחם אותה. שורה אחרי שורה הוא עובר ומתקן את מה שקומם אותו. אם התורה אמרה ש"עיני לאה רכות" (בראשית כ"ט י"ז) אהוד כתב ש"עינייך מה יפו", ואם התורה אמרה ש"שנואה לאה" (בראשית כ"ט ל"א) בשירו של אהוד מנור יעקב יזעק "אני אוהב אותך לאה".
אהוד פנה לזמר והמלחין צביקה פיק וביקש ממנו את הלחן "הכי דרמטי שיש".
"הנה ימים רבים חלפו, ושתי ידי עייפו,
ועינייך מה יפו כעיני רחל.
אני אוהב אותך לאה! אוהב אותך גאה!
אם אשכח אותך לאה – שמי לא ישראל"
(מילים: אהוד מנור, לחן: צביקה פיק)
השיר התפרסם וריגש מדינה שלמה. פיק הגאון ידע להביא את כל כולו ללחן ולביצוע, ואהוד מנור הרגיש שנעשה צדק היסטורי. אבל האם אנחנו, קוראי התורה הנאמנים, יכולים להאמין לשיר הזה? לכאורה הוא סותר את דברי הכתובים בצורה בוטה.
ובכן, מבלי להיכנס לדיון על ייצוגן של דמויות תנ"כיות בתרבות, אני חושב שבמקרה הזה, אם קוראים את התורה נכון ואם קוראים את השיר נכון, התשובה היא חיובית.
קודם כל עלינו להעמיק במושג "האישה השנואה": כשנאמר בתנ"ך על אישה שהיא שנואה לא מדובר על שנאה יוקדת בין הבעל לאשתו. מדובר פשוט באישה שהבעל אוהב, אבל פחות. האם יעקב אהב את לאה? בהחלט כן. תמיד במשפחה כזו, שיש בה שתי נשים בדרגות אהבה שונות, יהיו בעיות (ולכן הנשים נקראות 'צרות' אחת של השנייה) אבל הקב"ה יודע ליצור צדק במצב הזה, מבחינה "רשמית" לפחות.
קודם כל במישור החוקי: התורה מצווה שלא להפלות לרעה את בני האישה השנואה על פני בניה של האישה האהובה בעת חלוקת הירושה (דברים כ"א ט"ו). אחר כך במישור המשפחתי: האישה השנואה זוכה להרבה ילדים במהירות בקלות. האישה האהובה נשארת עקרה ומתוסכלת מכך, ואפילו אהבת בעלה לא עוזרת לה לצאת מהעצבות.
אז אולי בעצם עדיף להיות האישה השנואה שיש לה גם בעל וגם ילדים? ללאה זה לא מספיק. לאה אמנם מבינה כי ילדיה הם מתנה מהאל על כך שהיא האישה השנואה אבל היא בכל זאת נואשת לאהבה יתרה וקוראת לילדיה בשמות שמשמיעים בקול את סבלה המתמשך. האם יעקב, שרואה את בניו כל יום, יישאר לנצח אדיש אל בקשותיה של לאה לאהבה?
כששומעים את השיר יש נטייה לחשוב כי ה"מכתב" של יעקב נכתב עוד בחרן, בסיומן של שבע שנות העבודה, אבל אם קוראים את הבית השני נראה כי מדובר בשלב מאוחר יותר:
"אל ימר ליבך על אחותך
הן בנייך לצידך יושבים"
אני חושב שהשורה הזו רומזת לכך שהשיר בכלל שייך לפרשה הבאה, וישלח. הפרשה בה מתה רחל. רחל הייתה אחות של לאה, וכמו יעקב, לאה אבלה על לכתה וליבה מר. אבל בנקודת זמן זו, אחרי שימים רבים חלפו, יעקב פנוי לגמרי לתת ללאה את האהבה לה חיכתה כל השנים וכך בעצם מקבלת את כל רצונותיה – בנים רבים שיושבים לצידה וגם אהבתו של בעלה. לאה יכולה סוף סוף למצוא נחמה.
הוכחה נוספת לכך נמצאת בפזמון: "אם אשכח אותך לאה שמי לא ישראל". את השם ישראל קיבל יעקב רק כשחזר לארץ. מכאן ברור שלא יעקב הצעיר שר את השיר אלא ישראל שמתאבל על רחל האהובה ומוצא נחמה בלאה, שגם אותה, בניגוד לכל מה שהרגישה, הוא תמיד אהב מאוד.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
