איזה שבוע. הטור הזה יורד לדפוס כשלאיש אין מושג מי ינצח במרוץ לנשיאות ארה"ב – כלומר, לאף אחד חוץ מכולם. מדהים בעיניי איך כל סוכן ביטוח מקריית־אונו או כל ירקן מעפולה או כל פרשן מערוץ 13 חושב שהוא מבין את הפנסילבני הממוצע ויודע לנתח איך יצביעו בקהילה הקובנית במיאמי ובצווארון הכחול ברצועת החלודה.
אבל זה לא טור על נשיא ארה"ב הבא, אלא על אבא שלי ועל הטיול שלנו לאמריקה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כיצד חז"ל הפיקו תועלת לימודית משאלה "מיותרת"
– מתעצבנים וצופים, נעלבים וחוזרים: הרגלי הצפייה של הימין הישראלי
– רכבי יוקרה ועסקי נדל"ן: בדובאי מתכוננים למבקר הישראלי
בבית משפחת זמרי בעפולה של שנות התשעים היה נהוג לתת לילד הבר מצווה לבחור איך הוא מעוניין לחגוג. האפשרויות היו ברורות. אחת הייתה חגיגה המונית ב"אולמי פאר" עם תמונה מביכה בכניסה – הראש מונח על האגרוף בתנוחת הילד החושב – ועם בורקס ברוטב פטריות וסטייק שגורם לך לעבור לטבעונות, או טיול גדול. בתור ילד לא פוטוגני במיוחד החלטתי לוותר על התמונה הממוסגרת המביכה עם ניצני השפם המביכים עוד יותר, והלכתי על הטיול. ובכלל, לא הייתה לי שום כוונה לוותר על 28 יום לבד עם אבא בארה"ב.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל. אז עוד לא היה נהוג לטוס ליוון עם המשפחה פעמיים בשנה, ובין לבין לדחוף איזה סופ"ש בקפריסין. לכל היותר יצאנו לחופשה באיזה דן פנורמה באילת כשאבא מצביע על הרים באופק ואומר שזאת מצרים. ברוח התקופה, נסענו בטיול מאורגן. אבא שלי אף פעם לא היה הרפתקן שישכור דודג' וייסע מחוף לחוף עם הבן המעצבן בן ה־13 שלו. נרשמנו יחד עם ידידה של אבא מהעבודה, ועם הבן שלה שהיה בגילי אך כפול ממני בגובה, במשקל ובשערות הפנים, והמראנו לתפוח הגדול.
ללכוד את ניו־יורק בקודאק
אין לי זיכרון טוב לטווח ארוך, או לטווח קצר. אני לא זוכר את הפנים של המורים שלי מהיסודי או של החברה הראשונה שלי, אבל אני לגמרי זוכר את הכאפה שקיבלתי בנחיתה. עד אז הבניין הכי מרשים שראיתי בחיי היה "היכל" התרבות בעפולה, לא בדיוק האמפייר סטייט של עמק יזרעאל. היום אני מתרגש פחות מנופים מלאכת הבורא והרבה יותר מבטון מעשה ידי אדם, ויכול להיות שהטיול ההוא בגיל 13 הכתיב את ההעדפה הזאת. אולי אם הייתי נוסע עם אבא שלי לחודש ביער השחור בגרמניה הייתי מעדיף יותר נופים והרבה פחות את אבא שלי.
צעדנו למרגלות מגדלי התאומים, השם ייקום דמם. ניסינו לצלם אותם במצלמת קודאק מצ'וקמקת ולא הצלחנו להכניס אותם במלואם לתמונה, ואז המשכנו לשדרה החמישית עם עוד שלושים ישראלים בערך. גם כשהייתי בניו יורק לפני כמה שנים הכול נראה לי גדול מהחיים, אז דמיינו ילד בן 13 שהדבר הכי גדול מבחינתו עד אז היה אבא שלו.
אני מנסה להיזכר ברגעים מהטיול, אבל נראה לי שהמוח שלי דחף את הזיכרונות מאבא עמוק למגירה. כלומר, אני זוכר רגעים עם אבא ויכול לספר אותם לעצמי בראש, אבל ויזואלית אני פשוט לא מצליח לדמיין אותם. אין לי שום בעיה לשחזר בראש כל גול של אלון מזרחי בעונת האליפות של 1993־1994, אבל ארוחת צהריים עם אבא שלי? גדול עליי.
אבל יש בכל זאת כמה רגעים מהטיול באמריקה שאני כן זוכר. הראשון היה בלאס־וגאס. נכנסתי לקזינו עם אבא שלי, לא מהמר גדול אם מתעלמים מהסיפור המפורסם על ירח הדבש עם אמא שלי בפאלמה דה מיורקה כשנשארו להם רק 50 דולר ואבא שלי הצליח להפוך אותם לאלף בבלאק ג'ק. אני כמעט בטוח שזה הסיפור, חוץ מירח הדבש, פאלמה דה מיורקה או הבלאק ג'ק. בכל אופן, נכנסתי עם אבא שלי לקזינו, ובשעה שהוא התיישב בפחדנות מול מכונות המזל התחלתי לשוטט בקזינו בלי שאני או הוא נשים לב שאנחנו מתרחקים זה מזה. הוא הגיע אליי בבהלה אחרי חמש דקות, כששני שומרים גברתנים ניסו לחלץ מילד שידע לומר רק "האטדוג" ו"גול" הסבר למה שהוא עושה לבד בקזינו.
פיסת הזיכרון השנייה שלי מהטיול בארה"ב היא מהמעלית בניו־יורק, ירדנו למטה ובאחת הקומות נכנס למעלית גבר עם מזוודה מוזרה בצבע כסף. אבא, שאחת ממטרותיו הגדולות בחיים הייתה להצחיק את הילדים שלו, התחיל להסתלבט בעברית על מה שיש לבחור במזוודה, בהבנה שהבחור לא ייעלב כי הוא לא דובר את השפה. היה מאוד משעשע עד שהבחור יצא מהמעלית וסינן לעברנו "להתראות" בשפת הקודש.
סיוורלד ודיסנילנד ורולרבליידס
פיסת הזיכרון השלישית שלי מאמריקה הייתה ההתרגשות שבפתיחת ארוחת המקדונלדס שהזמנו, והאכזבה כשהבנו שבטעות הזמנו שתי ארוחות ילדים. אז ירדנו למטה והתחלנו לטייל, עד שנתקלנו בדוכן מוזר של תפוח אדמה שמזריקים לו רוטב. הזמנו שניים אבל כנראה שהלכנו על הרוטב הלא נכון. אז נכנסנו לפיצריית סבארו, כי בארה"ב זה היה מסוכן פחות מאשר בישראל, והזמנו פיצה. במשך שעה הסברנו למוכר שאנחנו לא רוצים חזיר על הפיצה, אבל לא היינו סגורים איך אומרים את זה אז אבא שלי אמר לו "פליז נו אוינק אוינק". נקרעתי מצחוק כי אבא שלי אמר "אוינק אוינק" בפיצרייה בניו־יורק.
אני זוכר עוד רגעים מהטיול ההוא. את גשר הזהב בסן־פרנסיסקו ומזח הציירים. את השיט בספינה ליד האי אלקטרז והמדריך שצרב לי סיפור במוח על כרישים במים שנועדו למנוע בריחה. את סיוורלד באורלנדו בתקופה שאנשים עוד חשבו שטוב ליהנות מלווייתן בכלוב. את דיסנילנד ואת אבא שלי עולה איתי לסימולטור חלל שנראה רגוע ויוצא ממנו מבועת כי החללית המטורפת הזאת ממש לא מתאימה לבעיות הגב הקשות שלו. אותי ואת אבא שלי צוחקים שעות באוטובוסים. את הרולרבליידס החדשים שהוא הפתיע אותי איתם בחדר במלון, כשעוד חשבתי שיש לי שיווי משקל. ביקרנו רחוק משפחה אחד בניו־יורק, שנתן לי מאה דולר מתנה לבר מצווה. חשבתי שהם יחזיקו אותי עד גיל 32.
זה הטיול שאני זוכר ממנו יותר מכל טיול אחר. אולי כי זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל, אולי כי אמריקה היא חתיכת דבר מטורף שהתאהבתי בו מהרגע הראשון. ואולי, רק אולי, אני זוכר את אמריקה טוב כל כך כי היא אחד הדברים היחידים שממש מזכירים לי את אבא.
