אתמול שתי נשים נרצחו בתוך שעתיים. נג'אח מנסור, בת 35 בלבד מקריית חיים ואירנה גריבנב רק בת 67 מבאר שבע. שתי הנשים האלו מתווספות ל-17 נשים שנרצחו בישראל מתחילת שנת 2020.
האמת, נמאס לדבר על הכתובות שעל הקיר, על אוזלת היד של שירותי הרווחה האזרחיים ושל מערכת המשפט. על חוסר נכונותה של ממשלת ישראל להכריז על מצב חירום ולהקצות משאבים למיגור התופעה. במקום להילחם, נראה שממשלת ישראל החליטה להרים ידיים, לקבל כגזירת גורל רצח נשים. נמאס, אבל אין ברירה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: תלוי בעיקר בנו: רצח הנשים הוא קריאת השכמה
– מצעד החיים הקים מיזם וירטואלי למלחמה באנטישמיות
– שנתיים אחרי: החל שלב ההוכחות במשפט הריגתה של אעישה א-ראבי
מאז תחילת משבר הקורונה מדווחים מוקדי הסיוע על עלייה של מאות אחוזים בפניות על אלימות במשפחה. ככל שמצב החירום נמשך, כך מצב החירום של נשים וילדים בקבוצת הסיכון, הולך ומחמיר. הסגר הופך להיות סיר לחץ מבעבע. מלכודת מוות. כפי שראינו למרבה הצער, זה לפעמים גם נגמר בדם.
כבר בשנת 2017 אימצה הממשלה את מסקנות הוועדה הבין-משרדית למניעה וטיפול בתופעת האלימות במשפחה, אולם התקציבים לתכנית למאבק בתופעה הזו, בסך 250 מיליון שקלים שנגזרו ממנה, מעולם לא עברו לגורמים הרלוונטיים והתכנית לא יושמה. אפילו עכשיו, למרות שהסגר היה ידוע מראש, למרות שעלייה בפנייה למוקדי סיוע נצפתה כבר בגל הראשון, לא נעשה דבר כדי למנוע את הרצח הבא. כלומר, פוסט בפייסבוק זה לא נחשב, נכון?
"אסור לנו להשלים עם מצב שבו הסגר יהפוך למלכודת של אלימות ופחד עבור נשים וילדים", כתב שר הרווחה איציק שמולי בדף הפייסבוק שלו רגע לפני תחילת הסגר השני, "בגל הראשון אחוז הדיווחים על מקרי האלימות במשפחה זינק בעשרות אחוזים ואנו חוששים שמגמה זו תחזור שוב. כדי להיערך לכך תגברנו את כל השירותים לטיפול בתופעה ופיתחנו מענים חדשים בתוך זמן קצר. נעשה כל שביכולתנו כדי שבתקופת הסגר וגם לאחריה יינתן מענה מיידי ומקצועי במטרה להציל יחד את הנרצחת הבאה".
ובכן, כבר למחרת כמעט נרצחה שירה איסקוב על ידי בעלה במצפה רמון, אחרי יומיים תושב בוקעאתא נעצר בחשד שניסה להצית את אשתו. והנה, הנה מוטלות גופות שתי נשים נוספות, שמעידות, שאם זה הכי הרבה שאנחנו יכולים לעשות כדי להציל יחד את הנרצחת הבאה, אנחנו פשוט לא עושים את זה מספיק טוב.
המסקנה שעולה היא עגומה. לממשלה פשוט לא אכפת מספיק. רצח נשים שקוף, לא אדום מספיק. אבל מסתבר שלא רק לממשלה לא אכפת מספיק מרצח נשים, גם למערכת המשפט דחוף יותר לדאוג לפוגעים מאשר לקורבנות.
בשבוע שעבר נחשף בוועדה לקידום מעמד האישה בראשותו של ח"כ עודד פורר, כי אסירי אלימות במשפחה משוחררים מבית הכלא בהתרעה של שעות, וזאת כתוצאה מהחוק שמגביל את כמות התקנים לאסירים בכלא. לפי דברי פורר, נוצר מצב שבו "אסירים בעבירות אלימות במשפחה יכולים לקום בבוקר ולגלות שהם משוחררים בשחרור מנהלי תוך שעות לביתם". ובמילים אחרות, כמו שאמרה ח"כ אעידא תומא-סלימאן: "ערך השמירה על התקן גדול יותר מהשמירה על חיי הנשים".
בתחילת החודש פורסם כי גבר ממרכז הארץ פצע את חברתו ובעקבות זיהום נאלצו לקטוע את רגלה. כשהיא שכבה בין חיים למוות, מורדמת ומונשמת ושרויה בסכנת חיים ממשית, הגבר כבר שוחרר למעצר הבית. על פי החשד, הופיע הגבר בתחפושת סוהר בבית החולים "כדי לגמור את העבודה", אך ברגע האחרון נעצר עלי ידי מאבטחי בית החולים. מספר ימים לאחר מכן היא מתה מפצעיה. זה סיפור כל כך מזעזע, משל נלקח מסרט אימה, אבל לממשלה שלנו יש אחריות על התסריט הזה. היא חלק בלתי נפרד מתסרוט המציאות הזוועתית והאיומה הזו.
נושא הפיקוח על אסירי אלימות חייב להיות מטופל. היחידה למעקב אחרי אסירים משוחררי אלימות במשפחה, הייתה אמורה לקום ב-1 בספטמבר, אך זה לא קרה. כבר לפני יותר משלוש שנים הועלתה הצעת חוק לגבי איזוק אלקטרוני לגברים אלימים, שחקיקתה טרם הושלמה. בוועדה לקידום מעמד האישה נאמר על ידי נציגת משרד המשפטים שממצאי הפיילוט המשטרתי לא חיוביים ושהטכנולוגיה לוקה מאוד בחסר כך ולכן החליטו ש"לא לקדם את ההצעה בכל מחיר". אני לא בטוחה מהם המחירים שמדובר עליהם, אני כן יודעת מהו המחיר הנגדי: דם של עוד נשים על הידיים שלנו.
התחושה שעולה מכל משרדי הממשלה המעורבים בדבר – בין אם זה משרד הרווחה, משרד האוצר, משרד המשפטים והמשרד לביטחון פנים – (אגב, בכניסתו של השר אמיר אוחנה לתפקיד הוא הציב שמונה יעדים ואף לא אחד מהם מתייחס למיגור האלימות במשפחה) – שהנושא הזה פשוט לא מספיק חשוב, לא מספיק בהול. כנראה מעלה פיהוק. שמעתם מה קרה? עוד אחת נרצחה.
