אם יש לכם עניין כלשהו במתרחש באמריקה הגדולה סביר להניח ששמעתם, אולי אפילו קראתם במקור ראשון, על הסיפור הגדול שהסעיר את עולם הפוליטיקה והתקשורת בימים האחרונים: ה"ניו-יורק פוסט", גוף תקשורת לגיטימי-אם-צהבהב, חשף ים של תוכן מהדיסק הקשיח של האנטר ביידן, בנו של המועמד לנשיאות, ג'ו ביידן. בין תמונות שלו שוכב במיטה עם מה שנראה כסמים קשים לתיאורי תמונות אחרות שלא יעברו את הצנזורה באתר הזה, נמצאו גם מיילים שמקשרים ישירות, לכאורה, בין דמויות אפלות ומושחתות לבין הבן והאב לבית ביידן. הסיפור מאחורי החשיפה היה קצת מעורפל, אם כי ב"פוסט" לפחות פעלו בשונה מגופי תקשורת גדולים ונחשבים מהם כשאלה האחרונים פרסמו חשיפות דומות על דונלד טראמפ – הם סיפרו כיצד הגיע המידע לידיהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המגזר החרדי ניצח, השם ירחם על כולנו
– כינון יחסי שלום: משלחת ישראלית בדרך לבחריין
– המחקר שמשנה את מה שידעו על דמי המזונות
אבל זה לא הקטע המסעיר, הרי הפתעות מהסוג הזה נוטות להגיע ברגע האחרון של כל קמפיין. החלק ההזוי הוא שבהחלטה פוליטית לחלוטין החליטו פייסבוק וטוויטר לעשות כמיטב יכולתן לצנזר את הסיפור ברשתות שלהן: הלינק נחסם, ויוזרים ששיתפו אותו בטוויטר נחסמו אף הם. נכון למוצאי שבת, החשבון של הניו-יורק פוסט אפילו עוד לא נפתח מחדש. כמובן שגופי התקשורת הגדולים – שלא יכלו לשאת סיפור שלילי שכזה, שלא לומר הישגי שכזה – צהלו ושמחו. סוף סוף הרשתות עשו את הדבר הנכון וגירשו את הרעים עם החדשות שלהם והתחקירים שלהם מהרשת. מי צריך להתווכח, כשאפשר פשוט לבטל את האדם בצד השני בהינף יד? הטור הזה לא יגלוש לווטאבאוטיזם ארוך ומעייף וגם אין צורך בכך. כל אדם עם שתי עיניים ומספר שווה של תאי מוח יודע ש"שואה גרעינית" לא היה מתחיל לתאר את הרשת אם חשיפת החזרי המס של טראמפ בידי הניו-יורק טיימס – שמקורותיה היו מסתוריים ואפלים אפילו יותר משל הסיפור הנוכחי – הייתה מקבלת יחס דומה.
ובכל זאת, לא מפתיע שפלטפורמות חברתיות תפסו צד. בסופו של דבר, אין ספק במי תומכות 99 אחוז מהחברות בעמק הסיליקון. מיתוס "כיכר העיר האובייקטיבית" שהן ניסו למכור מאז ומעולם היה פיקציה בלבד – ההעדפות הפוליטיות של החברות האלה חשופות בכל מקום שתרצו להסתכל, בארץ ובעולם. בתור חברות פרטיות, לגיטימי לחלוטין שינהגו כך, כל כמה שחוסר הצדק אולי מרתיח. אם הם מעוניינים בפלטפורמה שמעניקה להם זכויות שוות או אפילו מועדפות, יתכבדו גופי התקשורת הימניים, וכמאמר הפתגם האמריקני, ישימו את כספם במקום שפיהם נמצא.
אם סיפורי הצנזור הפוליטי בשבוע שעבר היו מסתכמים בכך, היה אפשר להתבאס, להנהן, ולהמשיך הלאה. אבל לטעמי היה סיפור חמור בהרבה שהתפספס פה, ואי אפשר לעבור עליו לסדר היום.
בשבוע שעבר התרחש בין השאר שימועה הפומבי של איימי קוני-ברט, המועמדת של טראמפ לבית המשפט העליון, בוועדת המשפט של הסנאט. בשלושה ימים עמוסים, היא ישבה מול סנאטורים, רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, שתחקרו אותה על עמדותיה ודעותיה, מה תעשה ומה לא תעשה, מה חשבה ומה לא חשבה. בניגוד לשערורייה המוחלטת בשימועו של ברט קוואנו, הנוכחי היה רגוע, כמעט שלו. ובכל זאת, באחד הרגעים המתוחים של התהליך, הסנטורית הדמוקרטית מייזי הירונו תחקרה את קוני-ברט על יחסה לפסק הדין של העליון שקובע כי נישואים חד-מיניים הם זכות חוקתית. בתשובתה, השתמשה השופטת במונח תמים לכאורה: "העדפה מינית".
הסנטורית לא ידעה נפשה ממצוקה. היא זעמה על קוני-ברט על שהשתמשה במונח "פוגעני" בו "משתמשים פעילים אנטי-להט"בים כדי לרמוז שנטייה מינית היא בחירה". כיאה לכל סערה קיקיונית בימינו, פעילים ברשתות החברתיות קפצו על האירוע כמוצאי שלל רב, ותקפו בהמוניהם את המועמדת על פשע השנאה הנורא של שימוש במונח כזה. איך קוני-ברט הייתה יכולה להוציא כאלה מילים מהפה? מילים שפעילים אנטי-להט"בים ידועים כגון ג'ו ביידן, ננסי פלוסי, שני סנטורים דמוקרטים שיושבים בוועדה, וחמור מכל, שונאת הלהט"בים הגדולה ביותר, רות ביידר-גינזבורג, השתמשו בהם רק לאחרונה?
אבל גם זה לא היה הדבר המסעיר ביותר שקרה השבוע. צביעות ופוליטיקה הולכות יד ביד, בטח בסוגיות שכאלה. לא. אחרי כל המועמדים הראויים, הטור מעניק את פרס "הדבר המסעיר ביותר שקרה השבוע" למילון "מרים-ובסטר".
על מה, תשאלו? ובכן, באותו לילה, כשהרשת געשה והוויכוח על טרמינולוגיה התפתח, המילון הנודע והמוערך החליט שגם הוא צריך להביע דעה. וכך, תחת הערך "העדפה", המילון – המילון! – הוסיף אזהרת "פוגעני" לערך "העדפה מינית", והרחיב: "המונח העדפה, בשימוש בהתייחס לנטייה מינית, נחשב פוגעני בהצעתו המרומזת כי אדם יכול לבחור למי הוא נמשך מינית או רומנטית".
הפיתוי לצטט כאן את חברנו הטוב ג'ורג' אורוול עצום. בכל זאת, שינוי המילון כדי לשקף את הרוח הפוליטית הנוכחית זה 1984 ממש. אבל ההשוואות האלה כבר בטוח ברורות למי שמכיר את הספר, מבלבלות למי שלא ומעייפות עד אין קץ לשניהם. לכן פשוט נגיד את מה שכל בר-דעת שקרא את הפסקה הקודמת היה אמור לקום מהכיסא ולזעוק בשנייה שסיים: מה לעזאזל. לאן הגעתם, משוגעים? האם התרבות באמת שבורה עד כדי כך, תלויה עד כדי כך בפוליטיקה במעגל של זוועות ומילים רדודות, שהמילון – המילון! – מרגיש שהוא חייב להביע דעה בכל סערה שטותית? לשנות את ההגדרה המילולית של מילה כי מישהי התעצבנה בטוויטר? אתם לא מבינים לאן זה לוקח אותנו? הצנזור של חדשות שלא מתאימות לנרטיב הפופולרי, הגיבוי המלא שמוסדות מעניקים לאופנה הפוליטית של היום – כל אלה רק יכולים להוביל לאבדון – לכל הצדדים.
ואל תחשבו שזה לא יגיע, ולא הגיע, לישראל. ההיסטוריה, ישנה וחדשה כאחת, הוכיחה שכל שטות שכזו, כל "גרין ניו-דיל" ו"תאוריה קווירית" וכל מיני תורות פוסט-אמת אחרות עושות את דרכן חיש-מהר אל לב השיח שלנו. מה שקורה בימים אלו בארה"ב הוא נורת אזהרה ענקית, הצצה לעתיד שלנו אם לא נשים לב לתופעות כאלה כשהן עוד קטנות וחמודות ולא מאוד מזיקות. לפני שגם אבן-שושן יהפוך לסובייט.
