התקשורת הישראלית לא מסקרת את אירועי הטרור ביהודה ושומרון באופן שמשקף את המציאות. המשפט הזה אולי נשמע לכם מוכר כי הוא נאמר כבר לא מעט ועדיין כדאי לדון בסיבות, לפחות בשביל אותם עשרות האלפים שחוו את הפחד וסכנת החיים על בשרם ומרגישים שזעקתם ומצוקתם לא מגיעות לציבור הישראלי ובשביל אלו שיצטרפו אליהם מחר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שלום עם המפרץ: הפלסטינים מקווים לגב מדיני מאירופה
– כבר לא רק נגד ישראל: העולם הערבי החדש
– לקראת הקונגרס הציוני: הצעה להקמת "קהילה יהודית-פרסית" בארץ
הכי קל להגיד "התקשורת שמאלנית" או "אם היו זורקים בקבוקי תבערה על אוטובוס בתל אביב זה היה פותח מהדורות". גם אם זה נכון, ולעולמם התרבותי והפוליטי של העורכים יש משקל בהחלטה על מה מדווחים ומה לא נחשב "סיפור", צריך להגיד שזה תירוץ די דחוק. ראשית, כי גם כלי תקשורת ימניים או מגזריים ברובם לא מדווחים על כל זריקת אבנים או בקבוק תבערה שמושלך על יהודים בכבישי יו"ש. במקרים הללו הסטנדרט של התקשורת הכללית שאומר "אם אין הרוגים לא מדווחים" אומץ גם על ידי כלי תקשורת שרוצים בטובת ההתיישבות.
אם שמנו בצד את נושא נטייתם הפוליטית של העיתונאים, נשארנו עם סיבה הרבה יותר פשוטה. התקשורת הישראלית משתעממת מהר כמעט בכל נושא. קחו למשל את מגפת הקורונה. בחודש הראשון דיווחו במהדורות החדשות על מספר הנפטרים תוך ציון שמותיהם וזמני לוויותיהם. אנחנו כבר מזמן לא שם, ולא כי לעורכי החדשות אין קרובי משפחה שנפטרו מקורונה אלא כי מה שקורה כל יום, במספרים כאלה, אי אפשר לסקר כמו בימים הראשונים של המגפה. כמו שבצה"ל לא מגייסים מילואים בגלל "טפטוף" של קסאמים על יישובי עוטף עזה, גם באולפני הטלוויזיה לא יפתחו אולפן פתוח בכל פעם שמגבירים כוננות בצפון.
התקשורת ככלל תדווח ותעסוק באירועים רק אם יש בהם משהו יוצא דופן. כמו למשל בסיפור גניבת הרכב של יו"ר 'תג מאיר' גדי גבריהו, איש השמאל שמטיף לשלום, אחווה וחמלה ויוצא נגד פשעי שנאה ותגי מחיר. גבריהו נסע לבקר את משפחתה של עאישה א-ראבי שנהרגה מפגיעת אבן סמוך לרחלים. רכב פלסטיני פגע בו בכוונה מאחור וכשעצרו שני הרכבים, לכאורה כדי להחליף פרטים, נכנס אחד הפלסטינים לרכבו של גבריהו וגנב את הרכב יחד כששותפו נמלט עם הרכב הפלסטיני.
הסצנה הזו שבה איש שמאל חוטף בעצמו מהפלסטינים שלהם הוא כל כך דואג, נראית כאילו נכתבה בידי תסריטאי יצירתי במיוחד. האירוע הזה זכה כמובן לאזכור והתייחסות גבוהים יותר מאירועים חמורים בהרבה שקרו באותו יום ממש. ירי של ערבים על שכונת גל בקרית ארבע (וצריך לציין לטובה את תוכניתו של ישי שנרב בגל"צ שעסקה גם בגבריהו וגם בזה), יידוי אבנים על בית הדסה בחברון ויידוי אבנים כלפי רכבים באזור בית אומר שבגוש עציון. האירועים האלו, שקרו אתמול (ב'), נלקחו מכלי התקשורת היחידי שמקפיד לדווח על האירועים האלו, תחת הכותרת "האינתיפאדה המושתקת" – אתר "הקול היהודי".
אירוע חמור הלילה בבנימין: מטען חבלה שהניחו מחבלים ערבים אותר בכביש אלון סמוך לגוש שילה/אל מועייר.
הכביש נחסם לשעתיים וחצי וחבלן משטרה נטרל את המטען. עד ראייה מסר ל @hakolhayehudi כי הרגיש את ההדף מהפיצוץ המבוקר ממרחק רב, מה שעשוי להצביע על מטען גדול במיוחד.
— אלחנן גרונר (@elchangr) October 7, 2020
אבל במשוואה הזו יש עוד צד ועליו לא מדברים בכלל – הנהגת ההתיישבות שגם לה יש אינטרס די ברור שאירועים יום-יומיים כאלו לא ידווחו. ופה כדאי לרוץ על ציר הזמן עד לשנת 2005. מנהיגי ההתיישבות ביהודה ושומרון הפנימו היטב את לקחי הגירוש בגוש קטיף. ההיכרות שעשו העיתונאים עם יישובי הגוש – על חבל הארץ הזה והאנשים שמיישבים אותו – גם אם גררה סימפטיה מסוימת בסיקור, הייתה מאוחרת מדי.
במועצות האזוריות החלו להזמין אנשי תקשורת ומובילי דעה מכל הסוגים, לסיור שבאופן גנרי כלל כמה תחנות חובה: מפגש עם ראש המועצה, תצפית מרהיבה על נוף עוצר נשימה שממנו ניתן לראות את המיקום האסטרטגי של היישובים, ביקור ביקב המקומי המוצלח שזוכה בפרסים בכל העולם ושיחה עם אחד התושבים הייצוגיים שמבהיר עד כמה אנחנו נורמליים. בסיומו של הסיור נשלחת תמונה של הסלב יחד עם ציטוט מתוך שלל השיחות שערך – ציטוט שמביע שינוי כלשהו ביחס שהיה לו להתיישבות, ושהבהיר עד כמה היה חשוב לקיים את הסיור הזה.
מלבד דוברות מיומנת המכירה את כללי המשחק, יש כיום לכל מועצה אזורית גם משרד יח"צ שדואג להבליט את יתרונות המגורים ביו"ש. הם מבליטים, כמו לאותם סלבים, את פרובאנס הישראלית מעבר לקו הירוק. מחירי דיור שפויים יחסית, קהילה חמה ופעילה, מרחק נסיעה סביר לעבודה, נוף ואוויר ללא פקקי חניה. כשרוצים לשכנע זוג מרעננה לקנות בית בשומרון או בבנימין, נרטיב שכולל בתוכו בקבוקי תבערה בדרך הביתה פוגע כמובן במותג.
את אותה מערכת יחסי ציבור משומנת אפשר היה להפעיל גם במקרים של בקת"בים ויידויי אבנים אבל הבחירה שלא לעשות זאת, גם אם היא מובנת ומשרתת ערכים חשובים, היא בחירה מודעת לחלוטין. כשראשי המועצות ביו"ש רוצים למחות על הקפאה או על מצב בטחוני קשה הם יודעים להגיע מהר מאוד למפיק של רזי ברקאי או לכתבת ההתיישבות של כאן 11. במקרה הזה הם פשוט לא רוצים.
ואחרי שהבנו, הסברנו וסינגרנו על התקשורת ועל ראשי המועצות, נשארנו עם מציאות חיים שלא היינו מסכימים לקבל בשום מקום אחר. אירועים כמו מטען חבלה על כביש אלון, זריקת אבנים ובקת"בים או הבערת צמיגים קורים מספר פעמים ביום, כל יום. למרות שהסיכויים להיפגע הם נמוכים, בוודאי בהשוואה לתקופות קודמות, המוטיבציה היום-יומית של פלסטינים לרצוח יהודים עדיין קיימת ובאה לידי ביטוי באופן תדיר. ככל שיעסקו בזה יותר וידרבנו יותר את הדרג המדיני והצבאי לטפל במעשי הטרור האלו, יש סיכוי שנהפוך לפרובאנס, אבל באמת.
