הקורונה היא המשבר החמור הראשון שהפוליטיקאים בעולם – ובישראל – נדרשו להתמודד איתו זה עשורים. העולם כולו חזית, ופוליטיקאים שגדלו בעולם ללא מלחמות ומשברים אמיתיים נאלצו לפתע לנקוט צעדי חירום קשים ולהכתיב לציבור הוראות חריפות. הם הכניסו את אומותיהם לסגר ואת אזרחיהם לבידוד, סגרו גבולות, פגעו בכלכלה, והתמודדו עם מערכות קורסות וציבור חושש וכועס.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "התכנסות לצרכים פוליטיים": דיון במצב חירום בוועדת החוקה
– גם סגר וגם סוכות: המנגל האלטרנטיבי של הטוויטר
– מרבית המחלימים מקורונה מדווחים על תופעות לוואי כרוניות
המילה "אַחְרָיוּתִיּוּת" היא תרגום לא מוצלח במיוחד למונח accountability. פירושה הוא הדין וחשבון שעל בעל תפקיד לתת, והמחיר שעליו לשלם אם ייכשל. ישראל, שהאתוס הממסדי־ביטחוני מאפיין רבים ממנהיגיה ומבכיריה, אמורה להצטיין בכך. למרבה הצער, בפועל אנו מדשדשים אחר נורמות האחריותיות הרווחות במדינות המתוקנות.
בחודש אפריל התברר כי שר הבריאות של ניו־זילנד, דיוויד קלארק, לקח את משפחתו לחוף הים בניגוד להנחיות הסגר. "כשר הבריאות אחריותי אינה רק למלא את ההנחיות, אלא להציב דוגמה לניו־זילנדים", כתב. "בתקופה שאנו מבקשים מהניו־זילנדים להקריב הקרבות היסטוריות, אכזבתי את הקבוצה. הייתי אידיוט, ואני מבין למה אנשים כועסים עליי".
קלארק לא הסתפק בדיבורים, והגיש את התפטרותו לראש הממשלה ג'סינדה ארדרן. היא סירבה לקבלה: "בתנאים רגילים הייתי מפטרת את שר הבריאות", הסבירה. "הוא עשה דבר פסול, שאין לו תירוצים. אבל כעת המאבק נגד הקורונה נמצא בעדיפות. איננו יכולים להרשות הפרעה גדולה במגזר הבריאות. מהסיבה הזאת, ורק מהסיבה הזאת, ד"ר קלארק יישאר בתפקידו".
ארדרן הענישה את קלארק בהרחקה מתפקידיו האחרים בממשלה. אבל ביולי, לאחר התבטאות ציבורית לא מוצלחת שנתפסה כבריחה מאחריות, הבין קלארק שנוכחותו מקשה על המאבק במגפה. הוא לקח על עצמו "אחריות מלאה להחלטות בזמן שהייתי שר הבריאות", וביקש להתפטר שוב. הפעם נענה.
קלארק אינו היחיד שהפר הנחיות ושילם מחיר אישי. באפריל התפטרה ראש שירותי הבריאות בסקוטלנד קתרין קלדרווד, אחרי שהתגלה שנסעה עם משפחתה לביתה השני, במחוז אחר, בניגוד להנחיות הסגר. גם פרופ' ניל פרגוסון באנגליה, אולי המדען שהשפיע יותר מכל אחד אחר על החלטת בוריס ג'ונסון להכריז על סגר. אחרי שהתגלה שבזמן הסגר הוא נפגש בביתו עם אישה, פרגוסון נשא באחריות למעשיו, התפטר מתפקידו הממשלתי ואמר: "טעיתי בשיקול דעתי ופעלתי באופן שגוי. אני נסוג ממעורבותי בוועדה המדעית המייעצת למצבי חירום".
סיפור אחרון מהאיים הבריטיים. באוגוסט התפטר באירלנד שר החקלאות, אחרי שהתגלה שהשתתף בסעודה עם 80 אנשים, בניגוד להנחיות שהתירו 50 בלבד. ראש ממשלת אירלנד קיבל את התפטרותו ואמר: "אנשים במדינה מקריבים קורבנות אישיים קשים מאוד בחיי המשפחה ובעסקיהם, כדי לעמוד בהנחיות הקורונה… השר קיבל את ההחלטה הנכונה למדינה". סנאטור אירי שהשתתף בסעודה התפטר גם הוא, וכך גם הנציג האירי למסחר באיחוד האירופי.
הקורונה היא מלחמת שוחות. כל העולם חזית, ואנו נדרשים להתחפר בבידוד, כדי להפחית את שיעור ההדבקה. כאשר יוצאים מהשוחה, אנו נדרשים להקפדה ולוויתורים רבים. נבחרי הציבור במערב מבינים את חובתם: לעמוד עם האזרחים בהנחיות ולסבול יחד איתם מהגזרות. הם גם מבינים שבזמן משבר אין סבלנות וסובלנות לטעויות "נסיכותיות". אם הם נכשלים – הם משלמים. כך נראית אחריותיות בדמוקרטיה מתוקנת.
ובכן, לא בישראל. רשימת הבכירים הישראלים שהפרו את הנחיות הקורונה ארוכה ומתמשכת. החל בראש הממשלה, בנשיא ובשר הבריאות לשעבר, עבור בשרים ובחברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, וכלה בראשי ארגונים ובבכירים בשירות המדינה. הצפצוף על ההנחיות מגיע ישירות מלמעלה. אך כשבעלי זכויות היתר אצלנו נתפסים, הם מתנצלים למחצה, ומאשימים את שאר העולם. הם בקושי "מוכנים" לשלם את הקנס על עבירותיהם, וממשיכים הלאה כאילו כלום.
איש אצלנו אינו מעלה בדעתו שביזה את מעמדו וחובותיו הציבוריות, ולכן עליו להתפטר. נראה שאפילו הם לא מאמינים שהם משמשים מודל למישהו. איש גם לא יפטר אותם, כי חוסר אחריותיות הוא מגפה פוליטית אנוכית מאוד, שמתפשטת במקדם הדבקה שהקורונה יכולה לקנא בו.
וכך מתנדנדת ישראל בין אנרכיה למשטר של זכויות יתר. מנהיגיה אינם סבורים שהם נדרשים לדין וחשבון, לאחריות אין משמעות, למעמדם יש רק הטבות, ולשום התנהלות אין השלכות. השחיקה בנורמות האחריותיות היא חדשות רעות. הן בסיסה של הדמוקרטיה; שיקום ישראל חייב להתחיל שם.
